אני קצת מבולבל כרגע, אז אולי אתם תעזרו לי להבין, עירית לינור אמרה בשעתו שהחטופים החיים הם טרגדיה פרטית של המשפחות, ואתמול ינון מגל אמר שרון ארד הוא לא רק של תמי ומשפחת ארד, מישהו יודע להגיד מה המקור של ההבדל? אה, זה קל.
התשובה פשוטה להחריד: הכל, מהתחלה ועד הסוף, נמדד לפי מה שמשרת באותו רגע בדיוק את בנימין נתניהו. ברוכים הבאים לבורסת האתוס הציוני, המקום שבו גורל של חטופים נקבע לפי מדד התועלת הפוליטית.
תכירו את ״השבוי של שרדינגר״: כשהממשלה צריכה תמונת ניצחון כדי לטפח את הבייס ולהצדיק את עצמה, השבוי הוא נכס לאומי קדוש ששייך לכולנו. אבל כשהמשפחה דורשת עסקה שעלולה לפרק את הקואליציה? פתאום הוא הופך לתיק אישי, נטל נודניק שמפריע לפנטזיית ״הניצחון המוחלט״.
קחו את תמי ארד. אישה שחיכתה עשרות שנים, אכלה חצץ, ובאה עכשיו עם בקשה הכי הגיונית: אל תסכנו לוחמים חיים בשביל להביא שרידי מתים מלבנון. אבל רגע, מבצע כזה יכול להביא יופי של פוטו-אופ למהדורות. אז מה עושים? הופכים את הקערה. מגל מסביר לנו שרון ארד ״הוא לא רק של תמי ארד״. פתאום רון שייך לעם, להיסטוריה, ולמי שצריך לגזור עליו קופון. הרצון של המשפחה? סתם באמפר בדרך לקמפיין. כשזה נוח, פשוט מולאמים את השבוי.
עכשיו תראו איך המכונה עבד הפוך לגמרי בנוגע למשפחות החטופים מעזה. תסתכלו על עינב צנגאוקר. נכון, מתן כבר חזר הביתה (ותודה לאל ולטראמפ על כך), אבל אי אפשר למחוק את איך שהמערכת דרסה אותה כשהוא עוד נרקב במנהרות. כשהיא נאבקה להביא עסקה, הפעילו נגדה את כל התותחים. פתאום השבוי היה ״בעיה אישית״. כמו שעירית לינור הסבירה בקור רוח: זו בסך הכל ״טרגדיה פרטית של המשפחות״.
הסבירו לעינב בפטרונות שהמטרות הלאומיות, שזה קוד מכובס להישרדות הממשלה, חשובות יותר מהבן שלה.
הצביעות הזאת היא לא באג, היא הפיצ׳ר. המשוואה צינית ושקופה: משרת את הישרדות השלטון? אתה רכוש המדינה. מאיים על שלמות הקואליציה? אתה בעיה אישית. כשערכים הופכים לאסימון במשחק פוליטי, האמת היא תמיד החטופה הראשונה שמופקרת בשטח.