ספרית הפנטזיות שלי

ראינו כמו עם ישראל את הדיווחים בתקשורת. מזל גדול התרחש הלילה. אחרי הלילה הזה אנחנו מבינים שדברינו עד היום לא הובנו אצל מקבלי ההחלטות ולכן חשוב לנו להבהיר:

הרצון שלנו לדעת מה קרה לרון נעצר ברגע שהוא פוגש סיכון של חיילי צה״ל. בעינינו, קדושת החיים היא לפני המחויבות להשיב עצמות של לוחם לקבורה. זו תפיסת עולמינו גם בנוגע לאהוב שלנו שנעלם לפני כ-40 שנה.

הצהרנו כמשפחה לא פעם שאנחנו מתנגדים לפעולות שיסכנו חיילים. אי לכך אנחנו מבקשים לפנות לראש ממשלת ישראל ולומר: אנחנו מודים לכל מי שעוסק בפעילות המודיעינית הנוגעת לרון. אנחנו מעריכים את המחויבות של מדינת ישראל ועם זאת אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה; אל תורה על מבצעים שיש בהם אפילו סיכון מינימאלי של לוחמים.

40 שנה אנחנו חיים עם העובדה שרון נעדר, אנחנו רוצים לדעת מה קרה לרון אבל לא בכל מחיר. קדושת החיים היא מעל לכל סגירת מעגל וודאות עבורנו. אנחנו מעדיפים לחיות עם האפשרות הכואבת שעצמותיו של רון טמונות בלבנון ולא להתעורר בבוקר עם ידיעה שחייל צה״ל נפצע, או חלילה נהרג, במבצע להביא את עצמותיו, אם אכן מדובר בעצמותיו.

אנחנו מודים לחיילי צה״ל וכוחות הבטחון ומעריכים את מי שפעלו למען רון ואנחנו מבקשים לכבד את בקשתנו לקדש את החיים.

ההתראה תפסה אותי מחוץ לבית, שאלתי מישהי ברחוב איפה המקלט הקרוב. היא אמרה לי ״אני לא יודעת אני רצה לבית״. קיוויתי להזמנה אבל אני בכל מקרה מעדיף מקלט מאשר להיכנס לממד של זרה.
ראיתי מישהי יוצאת מבניין עם כרית ביד ואמרתי הופה, היא יודעת דבר.
אפשר לזהות את אנשי המקלטים הציבוריים מאוד בקלות, הם לא כמונו אנשי הממד המפונקים, הם יודעים לשרוד בג׳ונגל העירוני, הם מצוידים, הם לא מפחדים להיות בחוץ בין לבין, הם פיתחו חכמת חיי מלחמה שאנשי הממד לא יבינו לעולם.
לא הייתי צריך אפילו לשאול אותה אם היא בדרך למקלט, כל הגוף שלה היה מכוון והיא כאילו הזמינה אותי לצעוד אחריה בלי לדבר.
ירדנו למקלט לא מאוד גדול, מקלט בעיקר של קבועים, לכל אחד היה כיסא שמור או מזרן, והאורחים עמדו במרכז או התיישבו על הרצפה.
הייתה מישהי חמודה שהציעה לי להצטרף לשבת על המזרן שלה והסכמתי. אנשי המקלט יודעים איך להתנהל מול בני אדם נוספים.
אחרון נכנס בחור כבן 80 עם עוגה ביד ואמר בקול רם ״שלום לכולם וסליחה על ההפרעה, יש לי יום הולדת היום והכנתי עוגה״.
בעלת נכס המזרן שעליו ישבתי התחילה לפצוח ב״היום יום הולדת״ ואשת ממד אחת לחשה שעמדה במרכז לחשה ״עכשיו איך נשמע את האזעקה?״ איז מקלט מקומי על כיסא חוף ענה לה ״פה בכל מקרה לא שומעים…״ כל המקלט הצטרף לשירה והבחור המבוגר היה בעננים, כאילו קיבל את יום ההולדת הכי טוב ושוקק חיים שהיה לו מזה תקופה.
הוא עבר וחילק לאנשים עוגת יום הולדת מהסוג הכי פשוט וטוב, עוגת שוקולד פשוטה ואוורירית עם הרבה שוקולד נמס מלמעלה וסוכריות צבעוניות, והגיש אותם על מפית צבעונית כמו שנהוג במנהג ימי ההולדת.
אמא אחת הלכה לעזור לו לחלק ביחד עם הבת שלה בת ה-12 עד שהן הגיעו אליי. ״אני בתקופה של גמילה מסוכרים״ עניתי, והאמא לביאה אשת המקלט המקומית הרימה גבה ושאלה ״בזמן מלחמה?!״ החלטתי להקשיב לחכמים ממני ואמרתי לה ״צודקת יאללה, גם לא לאכול עוגת יום הולדת לא מכבד את המסורת״. ״בדיוק״ היא ענתה והגישה לי פרוסה שנראתה בגודל של 3 חתיכות ובקושי המפית החזיקה אותה.
כולנו שתקנו ואכלנו, והבחור המבוגר עמד וחייך ואמר ״חיכיתי חצי יום לאזעקה הזאת כדי לרדת עם העוגה״. באותו הרגע היכה בי שעם כמה חרא שיש במלחמה (ולא חסר) לפעמים יש רגעי קסם שקורים בעקבות היציאה משגרה, שגורמים לי לצמרמורות בכל הגוף.

"בליל השבת השחורה הגעתי לסבידור לאסוף את אחותי וילדיה שחולצו מבארי כשגורל שאר בני משפחתי לא היה ברור עדיין -

⁸אמי נורתה, בית אחי נשרף, ועם ילדיו וגרושתו אבד הקשר.

אישה צעקה מתוך רכב 'יופי, היום אין הפגנה של קפלניסטים'.

צעקתי שם כמו חיה פצועה.

לא תהיה בינינו אחדות לעולם"

מה המטרה של המלחמה הנוכחית ,

זו משרשרת האריות לדורותיה.....

מישהו יודע?

המורשת של בנימין נתניהו.

מוריה סיגאווי היא קוסמטיקאית מפתח תקווה, היא מאוהבת עד הגג, נשואה כשנה לבחיר ליבה יונתן חן.
אחיה אוראל מוכר בלונים, האמא ניבה, אוהבת מאוד את הקב"ה ואוהבת את הילדים שלה.
אב המשפחה נראה "צדיק", זקן ארוך עבות, חיוך מבויש משהו, סבאל'ה ממש טוב.

אבל משפחת סיגאווי הדוחה הזו, במיוחד משתתפי הסירטון המבחיל, מוריה, בעלה יונתן, ניבה האמא ואב המשפחה, הם משפחה שטנית.
מאחורי דפי הפייסבוק והטיקטוק הצחים, הם הזבל של החברה הישראלית, הצ'חצ'חים של פעם, הערסים של היום, הסחי הקיצוני של הביביזם והמשיחיות הישראלית, השטן שוכן בכל אחד מהם, הם לכאורה לא אוהבים ילדים של ערבים, לא אוהבים ילדים של קפלניסטים ולכאורה לא אוהבים גם ילדים מתים של קיבוצניקים.

השנאה התהומית שיוצאת ממשפחת סיגאווי, היא השתקפות של השבר העמוק בחברה הישראלית, מצד אחד מדובר בחלק גדול מיוצאי עדות המזרח שלא התפתחו, נשארו במקום, לא השכילו, נבערים מדעת, לא התקדמו בחיים, נשארו באותם חורים בהם גדלו, תמיד מרגישים מקופחים ולא מוצלחים, מוצאים מפלט בדת ובמלך האשכנזי שמוביל את הליכוד, מלך שמשתין עליהם בקשת, פשוט כי הם משעממים אותו.

בצד השני של החברה הישראלית ליברלים, מזרחים, אשכנזים וערבים, חילונים ודתיים, מאמינים בחופש בחירה, בשיוויון, באהבה חופשית, הם חוד החנית של ההייטק, של האוניברסיטאות, של בתי החולים, של חברות התעשייה הגדולות, של המקצועות החופשיים, יצרנים של כ 90% מהתמ"ג.

משפחת סיגוואי היא תוצר של הזנחה, של ביביזם, של כהניזם, של משיחיזם אולם לכל אחד מהם יש אחריות לבחירות האומללות שעשה בחייו, ליצירת הסרטון הפורימי הגזעני פאשיסטי הזה.

משפחת סיגאווי ידעה שהסירטון המסית שלהם יעורר מהומת אלוהים, יקרע עוד נתח מגופה המדמם של החברה הישראלית.
את התירוץ העלוב שלהם על כך שבסירטון ה"פורימי" שלהם הם רצו להביע שמחה על מות נכדיו של חומייני כשלגופם חולצות כתומות עליהן מלפנים כתוב "קפלן FCK" ומאחור "מתו הנכדים", הם יכולים לספר לירדן ביבס.

קשר סימביוזי מובהק עובר כחוט שני מדמם בין הסירטון המחליא של הסיגוואים מפתת תקווה, לבין הסירטון הפורימי של בן גביר כשהיה בן 17 אז התחפש לרוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, לבין הסירטון הפורימי מאתמול של חברת הכנסת השטנית אוכלת המוות לימור סון הר-מלך, שהתחפשה לתליינית במדי סוהרת.

תתרכזו לרגע בסיגוואים מפתח תקווה ובדומיהם, במוריה הבת וביונתן בעלה, בניבה האם , באב עם החיוך השטני, אל תורידו מבט מהבבונים האלימים עם הכיפות והציציות, מהמרדכי דוידים, הוקיעו אותם והקיאו אותם מקרבכם, הם עשו את הבחירה שלהם, בחרו להיות בצד האפל של ההיסטוריה היהודית, אל תשכחו את מה שחוללו לחברה לישראלית, אל תשכחו את הפרצופים והשמות שלהם, אל תעזו להסיר את אות הקין ממצחם, הם חייבים לשלם מחיר אישי, הכל בכלים שהחוק מאפשר, בשום פנים בלי אלימות, שכל אחד ימצא את הדרך המקורית להזכיר להם את שעוללו לחברה הישראלית.

לא נשכח ולא נסלח לסיגאווים מפת תקווה, הם לא של עם ישראל ולבטח מזמן שכחו מה זה להיות בני אנוש ומה זה להיות יהודים.

שׁוֹשַׁנַּת פְּלָאִים בְּרוּכַת-אֵל
פּוֹרַחַת לְאִישׁ וָאִישׁ.
יֵשׁ כָּל שְׁנוֹת-חַיָּיו דּוֹרֵשׁ לָהּ,
יֵשׁ מוֹצֵא אוֹתָהּ חִישׁ.

וּבְדַרְכֵי חַיִּים, נֵתַע בָּם
עַד אִם יוֹמֵנוּ רַד,
כָּל פֶּרַח נִפְגֹּשׁ נִשְׁאֲלָה:
“הַאַתְּ שׁוֹשַׁנְתִּי? אַתְּ?” –

וְיֵשׁ עֶרֶב-חֹרֶף נוּגֶה בָּא,
וְאָבְלוּ שַׁדְמוֹת-בָּר,
תִּתְבּוֹנֵן, תַּבְחִין דַּרְכְּךָ –
שׁוֹשַׁנְתְּךָ נִקְטְפָה כְּבָר.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁנִּמְצְאָה לוֹ,
וּבְשַׁעְתּוֹ קָטַף זוֹ;
וְאוֹי לוֹ לָאִישׁ לֹא הִכִּיר בָּהּ
בְּדַרְכֵי חַיָּיו הוּא.

טוֹב לוֹ לוּ כָּבָה נֵרוֹ בּוֹ,
וּכְנֶפֶל יָרַד בּוֹר:
הֵן דּוֹמֶה הוּא לְעִוֵּר זֶה,
שֶׁחָשַׁךְ בַּעֲדוֹ אוֹר.

אוהבים
קרה משהו מאוד לא שגרתי בבית המשפט העליון.
הרכב של שלושה שופטים, בראשותו של השופט יצחק עמית, דן בערעור פלילי, שעניינו היה עבירות מין במשפחה ועסק בפרשה שבה גיסה של ילדה בת 12 ביצע בה עבירות מין חמורות בחדרי חדרים אין-סוף פעמים - ועם כמה שמקרים כאלה גורמים לרעידת אדמה בלב, אלה מקרים שמכתיבים את השגרה שלנו.
למרות שהערעור של הגיס נדחה על-ידי הרכב השופטים והוא נמצא אשם ומעתה והלאה החופש שלו עטוף באזיקים, השופט יצחק עמית בחר לפנות באופן מאוד לא שגרתי אל הקרבן, הילדה בת ה-12, שכן במהלך עדותה בין השורות אפשר היה לשמוע את הספקות, החששות והמחשבות שבקול שלה, שמא היא האשמה או לכל הפחות יש לה יד בפגיעה בה.
השופט יצחק עמית כתב בסיכומו של פסק הדין כי "לפני סיום, ונוכח אופיין של הטענות שנשמעו מכיוונו של המערער, מצאתי להפנות מספר מילים למתלוננת עצמה. כשופטים, אנו דנים לצערנו במספר רב של מקרים שנכנסים תחת הכותרת 'עבירות מין במשפחה'. גילית אומץ לב ותעוזה כאשר עמדת על דוכן העדים בפני חקירה נגדית קשה ולא נעימה. עשית זאת מאחר שהאנשים סביבך התירו להעלות אותך לדוכן העדים כי ידעו שאת חזקה, נבונה ומסוגלת לעמוד בכך (על-פי חוק ניתן לפטור מי שגילו פחות מ-14 מלהעיד בבית המשפט). מניסיון אנו יכולים לומר לך בוודאות ובבהירות - את הנפגעת והמערער הוא הפוגע".
השופט המשיך "אין כל סיבה כי תיקחי על עצמך אפילו קמצוץ, אפילו גרם של אשמה או של בושה. את 'אשמה' באותה מידה כמו שאשם מי שנשדד על-ידי שודד או מי שארנקו נגנב על-ידי כייס. אין כל סיבה שתעמיסי על גבך נטל של אשמה או בושה או מבוכה או תחושה ש'סיבכת' את משפחתך. המשא כולו צריך להיות על כתפיו של המערער, שפגע בך וניצל באופן מניפולטיבי, לדבריו שלו-עצמו, את פער הגילאים ביניכם, ואת האמון שאת וכל המשפחה רחשתם לו. למזלך, יש לך משפחה תומכת, הורים, אחים ואחיות, שכולם רוצים בטובתך. אנו מקווים כי תוכלי לראות בפסק דין זה את פרק הסיום של הסיפור אליו נקלעת רק מהסיבה שהיית שם, וכמי שכבר גילתה כוחות נפש, אנו מאחלים ומאמינים כי יעלה בידך להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה".
אם אי-פעם תאבדו תקווה במערכת המשפט בישראל, תזכרו בשופט הזה, יצחק עמית; תזכרו בדרך שבה הוא רואה את אלה שמולו כאנשים ולא כאובייקטים, תזכרו בדרך שבה הוא אסף את השברים ובנה ילדה בת 12 מן ההריסות ותמיד תזכרו - החוק במדינה שלנו חובק ידיים טובות.
כן ירבו יצחק עמית בישראל.

אין משפטי התורה נקמה בעולם,

כי אם רחמים חסד ושלום בעולם

מוצאי שבת, 14/10. שבוע אחרי הטבח. אמצע הלילה - אני עולה בפעם הראשונה בחיים לראיון בטלוויזיה. אין לי מושג מה עושים, מה אומרים, איך מספרים במשפטים של 10 שניות על ירדן שנחטפה, על כנרת שראיתי בעיניים שנרצחה אבל אסור להגיד - ועל כרמל שאין לנו מושג איפה היא, שאנחנו מחזיקים אצבעות שהיא רק חטופה ולא גרוע מזה.

והמראיינת מולי, הראשונה שנותנת בית לכל התחושות האלה, שמקדישה דקות ארוכות לכל הסיפור, להבין מי זאת כרמל, מי ירדן ומי כנרת, להשמיע כלפי כל העולם את הזעקה -

היא לוסי. לוסי אהריש.

והיא הכי אנושית, והכי חומלת, ואפילו שואלת ״איך אתה? בתוך כל הבלאגן הזה?״

האנשים שניסו להשתיק אותנו באותם ימים של חושך וחוסר ודאות, אלו שבאו לתקוף אותנו ולירוק עלינו ברחובות כי העזנו להגיד שהחטופים בעזה וצריך להחזיר אותם,
אלה בדיוק אותם האנשים שמנסים להשתיק את לוסי. שתוקפים אותה ואת המשפחה שלה.
כנופיות אלימות בשליחותו של השלטון.

לוסי הייתה שם בשבילנו. היום אנחנו שם בשבילה. במפגן התמיכה מול מערכת חדשות 13, ובכל מקום.
וכמו שהצלחנו, אחרי זמן רב מדי ויותר מדי חטופים שהופקרו להירצח, להשיב הביתה בחיים כל כך הרבה חטופים - אנחנו גם נצליח להגן על החופש לדבר, ועל החופש לחשוב, על החופש לחיות ועל החופש לאהוב במדינה הזאת.

אנחנו איתך לוסי. את לא לבד.

- כשתפגשו את הדור הצעיר והגזעני שצומח פה עכשיו, אל תיקחו אותם לבקר בפולין. קחו אותם לביקור במקום הזה.

כשהם ירדו מהרכב ספרו להם שכל עץ וכל שלט הוא אדם שנטבח.
א.נשים שבאו לחגוג שלום, לרקוד ולשמוח אבל נרצחו בגלל ראש הממשלה שלהם שמימן את הרוצחים.

ספרו להם גם שהמספר העצום של הנרצחים במקום הזה הוא רק חלק קטן מתוך כ-2,300 ההרוגים שמתו בגלל ראש הממשלה שלהם.

אחרי שתספרו להם את זה ואחרי שיסתובבו בשטח, תנו להם גם תרגיל דמיוני-
תגידו להם שכל כלנית היא כתם דם של נרצח.ת.
תשאלו אותם איך הם מרגישים לעמוד בשלולית הדם.

אז אל תיקחו אותם לאושוויץ, כי אם הם לא יבינו את המציאות של היום, אין טעם לקחת אותם כדי לספר על היסטוריה רחוקה, כי אין סיכוי שהם יבינו אותה.