ספרית הפנטזיות שלי

לשכוח אדם הוא כמו

לשכוח לכבות את האור בחצר

ונשאר דולק גם ביום:

אבל זה גם לזכור

על ידי האור.

בְּתוֹךְ הַיָּם מֻנָּח יָם זָר,

מַיִם זוֹכְרִים גַּם בְּאֶמְצַע מִדְבָּר.

הַבְּהוֹנוֹת פּוֹרְעוֹת שִׁכְבוֹת מֶלַח וָטִיט

בֹּץ נִמְסָךְ בְּבָשָׂר.

בְּשֶׁפֶךְ עָרוּץ הָאוֹר הֻשַּׁל

כִּכָּר מוֹבִילָה לַכִּכָּר מוֹבִילָה לִתְלוּלִית עָפָר

הָרֹאשׁ סַב.

שָׂדֶה הוֹפֵךְ בּוֹלְעָן

שִׁבֹּלֶת נִפְקַחַת בְּלִבּוֹ

מִכָּל הָעֲבָרִים גּוֹאִים הָעֲתִידִים לָבוֹא.

הַגֹּלֶם קָם, הַיֶּלֶד נִגָּר

וּמַיִם חוּמִים מְכַסִּים בְּאַחַת

אֶת פָּנַיִךְ וּפָנָיו.

אפילו אלומת קש אפשר להנציח בספרות.

צריך רק כוח ראיה וכוח כתיבה.

והעיקר – צריך ל א ה ו ב...

          
אֲנִי אָחִיהָ, אָחִיהָ וְאוֹהֵב אֶת הַחַיִּים הַלָּלוּ. 

אוֹהֵב אוֹתָם עַל כִּעוּרָם, עַל חֳלָיִים, עַל אֵימָתָם – וְלֹא אֵצֵא מִדַּעְתִּי.

אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת, לִחְיוֹת הַרְבֵּה.

לִחְיוֹת חַיֵּי אָדָם אֲשֶׁר מֻתָּר לוֹ לִנְשֹׁם.

לִחְיוֹת בָּאוֹר.

שאני מקבלת מלא תגובות הפרטי, רובן מביישות את כותביהן ועדין-

לכו לראות-

ואולי אולי אולי תבינו (?) מה היא רוח היהדות ולא רוח הממסד הדתי.....

"מילותיך לא מחמיאות לך.
לכתוב בולשיביקי ולא להתייחס לכתוב מעיד על חוסר רצון לקרוא.
זה מכתבו של חיל שחזר ממילואים.
רוב החיילים שנהרגו הם מצביעי נתניהו?
זה מבוסס?
אם כן, אשמח שתראה לי מקור.
רוב נרצחי 7.10 הם מצביעי נתניהו?
אם כן, תראה לי בבקשה מקור.
ואם אתה טורח לעשות הפרדה בין דם לדם-
אינך ראוי שתגובתך תישאר בבלוגי."

מי שלא נוח לו לקרוא בבלוג שלי-

מתבקש לא לקרוא.

תודה.

ומי שמגיב כמו שהאדון הזה הגיב, יש כמה אפשרויות:

א. שילמד לקרוא היטב

ב. שילמד היסטוריה 

ג. שיידע לתת עובדות ולהביא מקור (מחשבה לפני הקלדה....)

130 ימי מילואים ועוד לא נגמר. לא חשבתי שבגיל 33 אני אחזור להיות חייל ככה. לא סימפטי בכלל, ומפחיד. ועצוב מאוד. הרבה תחושות, דילמות, וכמובן מורכבות החיים הכפולים עם המעברים בין שדה קרב לבין "האזרחות" והמשפחה שעזבתי להתמודד לבד. אבל גם ההרגשה שזה מוצדק, שאני חיוני שם, ובאותה נשימה שאני לא סומך על מי ששולח אותי לעזה שידע לקבל החלטות נכונות.

בכל פעם שיצאתי מהשטח פתחתי את הטלפון והתעצבנתי על פוליטיקה. אז כתבתי לעצמי ועכשיו ניסחתי את זה לכתב אישום נגד הממשלה.

הדאגה שהיתה לי על החברה הישראלית והזעם על ההנהגה שלנו שילשו את עצמם בחודשים האחרונים. צריך לצעוק את זה שוב ושוב, יש עדיין אווירה של קבלה/אדישות ולא של חייבים לעשות הכל בשביל ניקוי אורוות בפוליטיקה שלנו. המלחמה המורכבת הזו והמדינה בכלל מנוהלת על ידי אנשים כושלים מעשית וערכית, אשר משרתים אנטי מנהיג שהאינטרס העליון שלו הוא לצאת נקי ולשרוד שלטונית. חייבים לדבר על זה עכשיו, כי האסון עדיין מתרחש וכי בזמן שהחברה האזרחית התעלתה לגודל השעה ונרתמה בהמוניה לעזור בשעת משבר, יש גורמים שכבר נערכים ליום שאחרי – בבניית נרטיב, בסימון בוגדים וכו'.

הפער העצום, חוסר ההלימה בין הפוטנציאל והפעולות של החברה הישראלית לבין הביטוי הפוליטי שלה בלתי נסבל ואסור לקבל אותו. למעט חברי המחנה הממלכתי שנכנסו לסייע בצרה (לא הצבעתי להם), הממשלה הזו היא אסונית, רקובה, מחלישה, מפלגת ופועלת רק לשם שרידות. זה לא עניין של לחשוב אחרת, כבר היו פה הרבה ממשלות עם אידאולוגיה שונה משלי וקיבלתי את הכרעת הרוב. כבר למעלה משנה שאין להם באמת רוב וברור כשמש שטוב משותף פשוט לא מעניין אותם.

התחושה של לסכן את החיים באופן יומיומי כאשר אתה לא סומך על מי ששולח אותך (שרבים מהם השתמטו או עשו שירות מגוחך) היא איומה. אי אפשר לישון בשקט עם שיקול הדעת הרווח שם, שמונע בראש ובראשונה מתוך רצון להישאר בשלטון וכנגזרת של זה מאינטרסים צרים ומגזריים. מי דמיין שבזמן מלחמה קשה חברי קבינט יהיו עסוקים יום יום בלתקוף את מערכת הביטחון? הם מחלישים את הצבא עם הסכמה בשתיקה מראש הממשלה. איך אפשר לקבל שהישיבות האלה, שההשפעה שלהן מכרעת על חיי אדם רבים, נראות כמו קרקס? שיושבים שם ליצנים כמו אמסלם, רגב ובן גביר שרק באים להטריל ולהפריע לראשי מערכת הביטחון?

 
ניכר שה-7 באוקטובר לא בלבל אותם ואת מכונת הרעל שלהם. הם ממוקדי מטרה להישאר בשלטון בכל מחיר, שתישרף המדינה, שכולם יריבו, שנימאס על ארה"ב, שירקבו החטופים, שימותו חיילים, שאנשי העוטף ויישובי הצפון לא יחזרו לבתיהם, שירד דירוג האשראי ויוקר המחיה ימשיך להמריא. זו ממשלת המשילות ימין מלא-מלא-מלא והכי חזק. הם עסוקים בלהפיל הכל על הצבא במקום להתעלות לגודל השעה. הם ממשיכים לחלק כספים קואליציוניים מנותקים ולאפשר השתמטות ממוסדת של צעירים חרדים בזמן שאנשים מבוגרים עוזבים הכל, נלחמים ונפצעים ומתים.

המציאות הזו בלתי נסבלת. האחריות על האסון הנורא, שקרה במשמרת שלהם, אחרי שהם קרעו את העם במשך תשעה חודשים, פשוט לא חילחלה אליהם. הם היו בהלם כמה ימים, ירדו לרגע למדרון אחורי ועכשיו מתנהגים שוב כאילו הכל כרגיל. במקום לקחת אחריות, להתנצל, לעשות משהו מועיל לטובת החברה או לכל הפחות לשתוק הם מארגנים כנסים פופוליסטים להרמת הכבוד הלאומי (והמצב בסקרים). מדברים בפומבי על טרנספר. החברים שלי ואני לא התגייסנו אז ולא עכשיו בשביל ההזיות המסוכנות של לחזור ליישב את עזה. אנחנו שם בשביל להחזיר חטופים ובשביל לפגוע בארגון טרור, לא בשביל שאיפות הכיבוש שלהם.

המחשבה שהחטופים יופקרו פעם שנייה בגלל שיקולים פוליטיים בלתי נסבלת. והמעשה אם יעשה הוא בלתי נסלח. זה לא עוד אחד מהפשעים של הקואליציה הזו, זו בגידה וכתם לדורות. את בן גביר, האיש החזק בממשלה, הם לא מעניינים. הוא מתנגד לכל עסקה עוד לפני שמכיר את פרטיה. הוא גם הצביע נגד ההסדר הקודם שיצא לפועל ברווח עצום לעומת המחיר. בנוסף, הוא העלה לדיון פרלמנטרי וציבורי את חוק עונש מוות למחבלים בזמן שיש חטופים שברור שזה מסכן אותם. המשפחות נאלצו להתחנן בפניו שיפסיק. הבעיה היא שהוא מחזיק את ביבי בביצים ומוביל אותנו לתהום.

וביבי - את מי הוא מינה לפרויקטור נעדרים וחטופים, הנושא הכי מורכב והכי רגיש? לא את האדם הכי מנוסה ומתאים, אלא את גל הירש, מינוי שנוי במחלוקת, אבל שירצה את הבייס. ההתנהלות הזו התחילה הרבה לפני המלחמה, עם מינויים הזויים ומשרדים מומצאים לטובת שוחד פוליטי. יש אין סוף דוגמאות, מיוסי שלי דרך עמיחי שיקלי ועידית סילמן ועד למשרדים המומצאים למאי גולן ואורית סטרוק.

ביבי מחריב את החברה הישראלית, הורס את השירות הציבורי ומרקיב את השיח בטיפוח מכונת רעל, תרבות שקר, אפס לקיחת אחריות, אפס דוגמא אישית, הכשרת שחיתות, מינויים של חבורת זבל לתפקידי מפתח וחלוקה של העם לתומכיו ולבוגדים. זה לא "רק לא ביבי" של שמפניות וסיגרים. זו אחריות על מדינה במציאות מורכבת מדי שמוביל אדם לא כשיר. אדם שפיטר שר ביטחון בתקופה רגישה בגלל שאמר את האמת ושיקף את המציאות המסוכנת שאליה הוא מוביל. חווינו את המחיר בשבועות שאחרי ה-7 באוקטובר בקריסת מערכות לאומית. מה היה קורה אלמלא התושייה ורוח ההתנדבות של החברה האזרחית, בהובלה של "אחים לנשק" ועוד רבים אחרים? מילואימניקים פטריוטים ובני משפחתם שהפרזיט מהבריכה במיאמי הוליך חצי עם לחשוב שהם אשכרה בוגדים, שבלי להתבלבל עזבו הכל והתגייסו לצבא ולהרמה של מפעל תרומות, התנדבות ומענים לכל צורך.

ראש הממשלה הוא אדם שבעברו עשה דברים יפים. הוא אינטליגנט, רהוט, כריזמטי, עם קול בריטון סמכותי. אבל הכל קליפה ריקה לאדם חסר ערכים שמדרדר את כולנו במסלול ההישרדות האישי שלו. אנחנו נצליח לפגוע בחמאס משמעותית, מקווה שגם להחזיר חטופים רבים, אבל הנזק האסטרטגי שמתהווה לחברה הישראלית הוא בעיניי האסון הכי נורא לטווח ארוך. אין יותר אמת, אין רעיונות, אין מורכבות. הדרך להצליח היא להסית, לסכסך, להיות קיצוני. האיש הזה, וכל המורשת שלו במפלגת הליכוד, חייבים להימחק מהמפה הפוליטית בישראל. אסור שהם ימשיכו כי הם פשוט מחריבים אותנו. אני יכול לקבל אנשים שאיני מסכים איתם וכמובן מבין שרוב דעותיי לא יקבלו רוב ולא אגשים חלומות פוליטיים, אבל את ההשפעה הרעילה של הביביזם וביבי שהורסת כל חלקה טובה אסור לקבל. אנחנו חייבים להבין, להסכים ולטפל בעומק השבר שיצר כאן הביביזם. זה פשוט לא מגיע לנו והוא לא ילך אם לא נגרש אותו. כולנו חייבים לקחת חלק ולמנוע את המשך ההתדרדרות.

הכותב הוא לוחם ביחידה מובחרת, תושב קיבוץ דליה
 
 
 
 
 
 
 

אנשים חולים נזקקים לעתים לביקור במנהרתו של מכשיר MRI. בעזרתו הם יזכו באבחון נכון של מצבם, יתוודעו לתחלואיהם וישמעו מה ניתן לעשות כדי להחלים. מדינות חולות אינן יכולות להידחק אל תוך הצינור כדי לזכות בדיאגנוזה מדויקת. הן על פי רוב מגושמות מדי, מרוצות מדי מעצמן, או בטוחות שהן יודעות הכל יותר טוב.

אך לעתים קורה, בעיקר במדינות בעייתיות, שמזימה פוליטית כלשהי, היחשפות לא מודעת, או הסתבכות מביכה בצרה, ממלאות את תפקיד ה־MRI ומספקות תמונה מקיפה ומדויקת של מלוא תחלואיהן. ברוסיה זו מלחמת אוקראינה. באמריקה — התחזקות טראמפ. בסין — גורל האויגורים.

בישראל זו פרשת החטופים. לא הצדדים הנצים, גם לא נימוקיהם המשתרעים על מלוא הספקטרום שבין תאוות נקם לאהבת אדם, ואפילו לא הזוהמה הפוליטית הנלווית לפרשה. עצם קיומו של הוויכוח הנתעב הזה הוא החושף את תחלואיה ופרצופה של המדינה.

מדינה נורמלית, שכמה מאזרחיה נחטפו כבני ערובה, היתה יודעת היטב שמחויבותה לאזרחיה היא אקסיומטית, עליונה ומוחלטת. לא נושא לפולמוס ציבורי. היא היתה קודם כל משחררת אותם. בכל מחיר. ללא היסוס. מהר ככל האפשר. לוויכוחים היא היתה מתפנה רק לאחר שכולם כבר היו בבית. מדינה שפויה גם לא היתה ממהרת להכריז בגאווה ובקול גדול, שמיד עם שחרור החטופים היא תזדרז להרוג את ראש החוטפים. רק אידיוטים מושלמים עושים זאת.

אבל ישראל כבר מזמן איננה שפויה. עצם קיומו של הוויכוח הזה שב וחשף זאת, וגם את מלוא ערוותה: את הבוז העמוק שהיא רוחשת לנתיניה. את כישלונה המוחלט במילוי חובותיה כמדינה. את האפסות ארוכת השנים של מנהיגיה. את יומרתה המגוחכת לשלוט באימפריה תופחת, כאשר היא לא מסוגלת אפילו לייצר שירות דואר סביר, מערך סעד אנושי, תחבורה ציבורית חצי ראויה, או מערכת חינוך שאינה עוסקת בטיפוח טיפשות, בהפצת בערות ובאילוף לגזענות.

ולצד כל אלה, ומעל לכל אלה, החליטה מדינת ישראל, ללא כל סיבה נראית לעין, למסור את צבאה, משטרתה ונתחים דשנים של משאביה וסמכויותיה לידי חבורה פגאנית חסרת עכבות. חלקה האחד פשיסטי וקטלני, חלקה האחר אגואיסטי ובטלני. חבורה שמכריזה כבר עשרות שנים ובפה מלא, שבכוונתה למרוד במלכות הרופסת שהוקמה כאן ב–1948, ולהקים תחתיה סניף נוסף של "מלכות השמים": שותף לאיראן, אפגניסטאן, חמאס ודאעש. צירוף אחים יהודואידים לאחים המוסלמים. אומרים שאפילו אלוהים, שבמקרה היה ער, פער פה נדהם ומבוהל כאשר הציץ עליהם מכיסא כבודו.

מאז זהו מלוא תפקידה של המדינה: לפנק את הקמים עליה להכחידה. לקנות את קולותיהם, לגדוש את ארנקיהם, לרקד עמם על הדם ולהילחם את מלחמתם ("מלחמת שלום הכיבוש" היא נקראת, והיא מתנהלת כבר כמעט 60 שנה).

וכך הגענו עד הלום. עד ויכוח מעורר קבס על מחירם של חיי אדם. עד מלחמה שאין קץ לפראותה ולרשעותה. עד שלטון של אדם אשר מיקום עכוזו חשוב לו יותר מחיי נתיניו. עם תמונת MRI שכזאת, רצוי למהר ל"טיפול נמרץ", או להישאר נינוח בבית ולהמתין לזק"א.

תִּרְאוּ אוֹתִי, תִּמְחֲאוּ כַּפַּיִם,
מַשְׁפְּרִיצָה שִׁירִים כְּמוֹ עִטּוּשׁ

אַחַר־כָּךְ יָבוֹאוּ עֲרִיכָה וְלִטּוּשׁ
סַדְנָאוֹת כְּתִיבָה
קְרִיאַת מְשׁוֹרְרִים
הֶכֵּרוּת עִם סִגְנוֹנוֹת אֲחֵרִים
לִמּוּד, עֲנָוָה, הַקְשָׁבָה,
קְצָת כָּבוֹד
(יֵשׁ עוֹד עַל מָה לַעֲבֹד)

לְהִתְפַּכֵּחַ
לְהַמְשִׁיךְ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ
"אַף אֶחָד לֹא רוֹדֵף אַחֲרַיִךְ"
לַעֲמֹד בַּמָּקוֹם
לְקַנֵּחַ

זה החלום
שאנו נוצרים בלבנו
בלי לאמר מילה:

שמשהו מופלא
יקרה פתאום,

שזה מוכרח לקרות,

שהזמן יפתח לפנינו
שהלב יפתח לפנינו

שהשערים יפתחו לפנינו
שהסלע יפתח לפנינו
שמעין נסתר יפרוץ לעומתנו
שהחלום עצמו
יפתח לפנינו,

ושבוקר אחד נשייט בלי משים
לתוך מפרץ קטן
שלא ידענו
שהיה שם כל הזמן.