לפני חודשיים. 6 בספטמבר 2024 בשעה 8:03
"הייתי בטוחה שהיא תחזור בחיים". כן, גם אנחנו היינו בטוחים.
אפילו שידענו שחמאס בהחלט מוציא חטופים להורג, ושזה בדיוק מה שקרה לאלעד קציר, לאיתי סבירסקי, וככל הנראה ליגב בוכשטב ולחטופים נוספים. אפילו שידענו שצה"ל פועל באזור שבו הבנו שכרמל גת נמצאת, שהוא פעיל בתוך המנהרות ואפילו מצא שם חטוף אחד. אפילו שצעקנו בכל מקום את מה שסיפרו חטופות ששוחררו — כל פעולה צבאית בקרבת חטופים מסכנת אותם, כי לחדר נכנסים חמושים שמכוונים נשק על החטופים, ומאיימים לירות בהם אם יחשדו שצה"ל מתקרב. למרות זאת — היינו בטוחים שהיא תחזור בחיים.
כי החטופים שהיו איתה סיפרו לנו שהיא חזקה. כי אנשי המקצוע הבטיחו לנו שחמאס שומר על החטופים כמו על יהלומים, ואין סיבה שייפגעו. כי היה לנו אות חיים חד וברור מחודש יולי. כי השם שלה הופיע ברשימות של החטופים שיחזרו ממש בימים הראשונים לעסקה. כי גל הירש, הממונה על השבויים והנעדרים, הבטיח שעסקה תגיע, ושכל הדיבורים על ראש ממשלה שמטרפד הם רק "טקטיקה במשא ומתן". גם אריה דרעי שידר לנו בשיחות אישיות שתהיה עסקה, ושהפעם הפוליטיקה לא תעמוד בדרך. כולם בטוחים שהיא תחזור בחיים.
כשהשמועות החלו במוצאי שבת, עדיין הייתי בטוח שהיא תחזור בחיים. לכן גם הסכמתי להצעה הצינית, כמעט מקפיאת הדם, של מערכת חדשות 12, שם החליטו, "לגמרי במקרה", להזמין אותי לאולפן דווקא באותו ערב. חשבתי שזאת באמת היתה רק שמועה. שכרמל מופיעה ברשימה הזאת כי השם שלה מוכר ומפורסם, ולא משום סיבה אחרת. היא הרי בטוח תחזור בחיים.
ב–3:30 בלילה הקצין נכנס בדלת ואמר שהם זיהו את הגופה.
כרמל נרצחה בין יום חמישי ליום שישי, יחד עם חמשת החטופים האחרים. היא היתה בחיים כשנסענו לוושינגטון ונעצרנו בקונגרס. היא היתה בחיים כשצעקנו עם רמקולי ענק על גבול ישראל־עזה, יום קודם לכן. היא היתה בחיים כשראש הממשלה נתניהו אמר שציר פילדלפי חשוב יותר מהחטופים. היא היתה בחיים כשהוא אמר לי, ולהורים של הירש גולדברג־פולין, ולעוד משפחות דומעות שהתחננו בפניו לחתום על עסקה, "אני אמרתי לא", והודה שהחליט לגזור על החטופות והחטופים דין מוות.
את כנרת, אמא של כרמל, הוציאו מהבית שלה ב–7 באוקטובר, הובילו אותה יחפה בין שבילי הקיבוץ, ואז רצחו אותה בירייה בראש. אני יודע, כי מצאתי את הסרטון בטלגרם. מה אפשר היה לעשות? בראש של כרמל ירו כעבור עשרה חודשים וחצי. היו 327 ימים להציל אותה. ימים שבהם האחים שלה, אור ואלון, אבא שלה אשל, הדודים והדודות שלה, אחותי שי ואני, עשינו כל מה שאנחנו יכולים. אבל זה לא הספיק. נכשלנו.
כי נתניהו אמר לא.
התמונה היום ברורה וחדה ופוצעת: נתניהו מוכן להקריב את החטופים כדי להמשיך במלחמה. מלחמה בכל מחיר. אפילו את ההתנצלות שלו, שסירבנו לקבל, הוא הפך לחלק מהקמפיין להמשך המלחמה: הוא מבטיח שחמאס ישלם מחיר על רצח החטופים. המשמעות היא אחת: חטופים ימשיכו להירצח, ונתניהו ימשיך להשתמש ברצח שלהם כדי "לגבות מחיר", וחמאס ירצח עוד חטופים — עד שנתניהו ישלים את המשימה ולא יהיו יותר חטופים חיים להחזיר.
זאת תהיה סיבה מספיק טובה להמשיך להילחם עד אינסוף, כדי שחס וחלילה לא יגיע הסוף, כדי שאף אחד לא ישאל את עצמו מי בעצם אחראי לכל זה, מי מימן את הטרור וחיזק אותו, מי נפל לתוך מלכודת המוות של סינוואר והקריב חיים של חטופים וחיילים כדי ליצור לעצמו יריב אולטימטיבי ומטרת־על שאי אפשר להשיג; "ניצחון מוחלט". מי הפך את ישראל לחברה שבה מקריבים חיים של חטופים כדי להמשיך להילחם.
לנקמה בחמאס אין שום משמעות אם היא לא מצילה חיים. האיש שירה בכרמל בטח מסתובב עכשיו במנהרות של עזה. נראה לכם שמשאלת לבנו היא שהרוצח הזה ימות? שאנחנו מוכנים לסכן חיי חיילים וחטופים בשביל זה? הדבר שאנחנו רוצים, שעם ישראל רוצה, הדבר הנכון והראוי להתמקד בו עכשיו מעל הכל, הוא לא המוות של מי שרצח את כרמל, אלא החיים של החטופים שעדיין אפשר להציל. החיים של טל, של רומי, של קית' ואוהד, של לירי ודניאלה ואברה והישאם. פעם זה היה ההבדל בינינו לבין הטרור: לנו היה אכפת מי יחיה. להם היה אכפת מי ימות. היום הגבולות טושטשו. סינוואר ניצח. בנימין נתניהו נכנע לו, והיה מוכן לרצוח את הנשמה של המדינה כדי להישאר בשלטון. ושני הפסיכופתים האלה ימשיכו להקריב חיי אזרחים חיים מפשע כדי לשמור על שלטונם.
הפגנת ההתעוררות של 1 בספטמבר היתה מאוחרת מדי בשביל כרמל. בסרטון שצולם בשבי חמאס ויצא השבוע היא מספרת שהיא לא יודעת מה עלה בגורל משפחתה, ושנמשיך להפגין. אנחנו לא יודעים אם ראתה את כל מה שעשינו בשבילה, אם גילתה בהמשך שאביה אשל, אחיה אלון ואחייניתה גפן שרדו, ושגיסתה ירדן חזרה בעסקה. הרצח של ששת החטופים הוציא החוצה את מספר המפגינים הגדול ביותר בתולדות ישראל. זה מאוחר מדי בשביל כרמל, אבל זה רק דחוף יותר בשביל 101 החטופים שעדיין שם.
נתניהו מתכוון להמשיך במלחמה גם במחיר מותם של כל אחת ואחד מהם. אבל החברה הישראלית היא עדיין לא אוסף צייתן של חסרי ישע שסר למרותו של דיקטטור. את ישראל נתניהו עדיין לא מוטט, הוא עוד לא הצליח להרוג את הנשמה, הרוח והערכים שלנו. נכשלנו במסע שלנו להציל את החיים של כרמל. נעם אור, שהיה איתה ב–50 הימים הראשונים בשבי, כתב עליה, "תודה שדאגת לי, בזכותך אני פה היום". כרמל היתה מגדלור של תקווה וחמלה ודאגה לאחר, גם שם. ואלה הערכים שבשמם הפגינו מאות האלפים שיצאו לזעוק כשנודע שהיא נרצחה.
אנחנו כמשפחה, ואלפי אזרחים סביבנו, שזוכרים את כרמל ואוהבים אותה לנצח, מתכוונים לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה שם: לדאוג לחטופים, בצמתים, בכיכרות, בכנסת, בתקשורת, ברשת; להיות הסיבה שבזכותה הם יהיו פה. היום. עכשיו.
סליחה, כרמל. סליחה שלא הצלחנו להציל אותך. נתראה במוצ"ש בבגין כדי להציל את כולם.
הכותב הוא בן דודה של כרמל גת, שנרצחה בשבי חמאס
