ספרית הפנטזיות שלי

אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי כְּפוּי טוֹבָה

וְלֹא יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ

וּלְזַהוֹת אֶת גִּשְׁמֵי הַבְּרָכָה הַיּוֹרְדִים

פֹּה וְשָׁם.

אַךְ עַל אֲדָמָה חֲרֵבָה הֵם יוֹרְדִים

וּמַאֲגַר הַצַּעַר-

הוּא בּוֹר סוּד

שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה.

מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת

מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת

מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה

שֶׁיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין

שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת.

 
ברור לי למה אני פה
על כל מה שהם עשו כל מי שהם לקחו רק בשבילם אני פה
רחוק מהבית נגמר לי המים גם ככה לא בא לי לשתות
עליתי בקשר אמרתי שהכל בסדר-אבל זה לא
כבר כמה ימים לא דיברתי עם אמא לקחו לי תפלאפון איך שנכנסתי
ישנתי שעה משלשום להיום ואתמול בעמדה שלי כבר התעפצתי
אני והחבר'ה נולדנו לשלם ת'מחיר כי בכנסת הם לא לומדים לקח
אתם מטיילים בשבת בשדות, ואני בשדות פה דיווחתי על פרח
מעבירים את הזמן פה בשדה הקרב
עם קפה שחור פחות שחור מהמצב
אלמוג הגבר יושב עם הנגב כבד על הגב
תמסרו נשיקות, חייב לסיים, הוקפצנו עכשיו
בלילות אני כותב מילה לאמא
שהילד שלה גיבור פה מקדימה
אני בטוב עוד אל תבכי עכשיו
אני בטוב עוד אל תבכי עכשיו
בלילות אני כותב מילה לאמא
משקר לה שעוד לא נכנסתי פנימה
אני בטוב עוד אל תבכי עכשיו
צאי מההלם, הלם
קרב
הלם
קרב
הצבא שלי הכי מוסרי בעולם
הקש בדלת הקש בגג
רוצה לירות? תבקש אישור
הם יורים עליך? תחפש ממד
הם רוצים לשנוא, הם רוצים שואה
בלי הרכבות, בלי המסילות
נכון שמבחוץ אני חזק אני לוחם אבל בראש
יש לי מלא קולות
אתה עוד קורא לי הנאצי נתתי לילד ת'סוף של המים
במקום להגיד לי תודה הוא החזיר לי מבט של שנאה בעיניים
אני פה לנקום את השבי של כל מי שאי פעם חטפו מהבית
ואתה פה לכרות את הראש ליונה שהציעה לך עלה זית
וכולם קוראים לנו מלח הארץ
ואף אחד לא מבין מה זה בתאכלס
לרצות ת'חיים ולרקוד עם המוות
המוות
בלילות אני כותב מילה לאמא
שהילד שלה גיבור פה מקדימה
אני בטוב עוד אל תבכי עכשיו
אני בטוב עוד אל תבכי עכשיו
בלילות אני כותב מילה לאמא
משקר לה שעוד לא נכנסתי פנימה
אני בטוב עוד אל תבכי עכשיו
צאי מההלם, הלם
קרב
הלם
קרב
נתנו לי תוואטסאפ לכמה דקות
מפה אני שוב עולה על הנמר
בבוקר קיבלנו לבית נ"ט
היה לי מזל, זה בחדר אחר
הצוות פגוע איבדנו שלושה
אבל כולם רוצים להמשיך את הקרב
בקיצור שמרי על אחי הקטן
מחר על הבוקר שולח מכתב

אֵין לִי מָה לוֹמַר לַהֲגָנָתִי, כְּבוֹדוֹ,
הַמֻּפְלָא מִכֹּל קָרָה. הֻכֵּיתִי
בִּדְבַשׁ וְסַנְוֵרִים וְאַהֲבָה.
לֹא נוֹתַר לִי זְנַב בְּדִידוּת
לִכְתֹּב בּוֹ שִׁירָה, אֲנִי מְאֻשָּׁר
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אָדָם מִן הַשּׁוּרָה.
מֵרָחוֹק עוֹד מִתְגַּנְּבִים לַנְּחִירַיִם
רֵיחוֹת הַדֶּלֶק, הַבְּעֵרָה וַאֲהוּבִי
סוֹגֵר אֶת הַחַלּוֹנוֹת, מַצִּיעַ לָנוּ מִטָּה.
זוֹ מְאוּרַת אַרְנָב, כְּבוֹדוֹ
וְנִדְמֶה שֶׁאֵין מִכָּאן דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

בְּיוֹם זֶה פּוֹרְסִים אֶת הַלֶּחֶם
וְאוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי אֶל הַטֶּנֶא.
בְּיוֹם זֶה חוֹזְרִים הַבָּנִים הַבַּיְתָה
וְהַבָּנוֹת מַמְתִּינוֹת בַּפֶּתַח.
בְּיוֹם זֶה הוֹלְכִים עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם
לְבַשֵּׂר מָטָר שֶׁל בְּרָכָה לִשְׁדֵמָה וָגָן.

וּבָעִיר בִּמְבוֹאֵי הַשְּׁוָקִים
עוֹלִים רֵיחוֹת שֶׁל חֶמְאָה וָשֶׁמֶן,
מַבְרִיקִים קַשְׂקַשֵּׂי הַדָּגִים,
שׁוֹצֵף, שׁוֹצֵף הַיַּיִן.
בְּיוֹם זֶה הוֹלְכִים עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם
לְבַשֵּׂר מָטָר שֶׁל בְּרָכָה לִשְׁדֵמָה וָגָן.

אֵיכָה תָּמוּתִי, נַפְשִׁי, בַּיּוֹם הַזֶּה
שֶׁהוּא יָפֶה וּמָלֵא, שֶׁהוּא גָּדוּשׁ וּפָשׁוּט,
שֶׁהוּא אוֹר, שֶׁהוּא יוֹם
שֶׁהוּא יוֹם כְּכָל הַיָּמִים?

אֵיכָה תֵּרְדִי לִמְנוּחוֹת בְּטֶרֶם יִשְׂקַע שְׁאוֹנוֹ,
אֵיכָה תֹּאמְרִי לוֹ שָׁלוֹם בְּטֶרֶם יִדֹּם הֲמוֹנוֹ,
אֵיכָה תֵּלְכִי אֲבֵלָה בְּטֶרֶם יוּעַם שְׂשׂוֹנוֹ?

בְּיוֹם זֶה פּוֹרְסִים אֶת הַלֶּחֶם
וְאוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי אֶל הַטֶּנֶא.
בְּיוֹם זֶה חוֹזְרִים הַבָּנִים הַבַּיְתָה
וְהַבָּנוֹת מַמְתִּינוֹת בַּפֶּתַח.
בְּיוֹם זֶה הוֹלְכִים עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם
לְבַשֵּׂר מָטָר שֶׁל בְּרָכָה לִשְׁדֵמָה וָגָן.

אֵיכָה תָּמוּתִי, נַפְשִׁי, בַּיּוֹם הַזֶּה
שֶׁהוּא יָפֶה וּמָלֵא, שֶׁהוּא גָּדוּשׁ וּפָשׁוּט,
אֵיכָה תִּפְקְדִי לֵילֵךְ הַנִּצְחִי
בְּטֶרֶם נָשַׁקְתְּ לְכּוֹכָב רִאשׁוֹן?

בְּיוֹם זֶה פּוֹרְסִים אֶת הַלֶּחֶם
וְאוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי אֶל הַטֶּנֶא.
בְּיוֹם זֶה חוֹזְרִים הַבָּנִים הַבַּיְתָה
וְהַבָּנוֹת מַמְתִּינוֹת בַּפֶּתַח.
בְּיוֹם זֶה הוֹלְכִים עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם
לְבַשֵּׂר מָטָר שֶׁל בְּרָכָה לִשְׁדֵמָה וָגָן.

שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לך
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
הוא כותב מכתב, היא עונה שלושה
ככה זה הולך תמיד
הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים
כמה טוב שבא שלום
הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים
מישהו שר את זה קודם
זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה
שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב

לא רק ממבקשי נפשו ינוס האדם,

אלא מפני נפשו והיא רודפת אותו.

אתמול זעקה עדי אשכנזי את זעקת החטופים, את זעקת האזרחים המופקרים להתעללות ולמוות, את זעקת אלה כבר שנה בבטן האדמה – ללא אוכל, ללא מים, ללא תנאים סניטריים, ללא פרטיות, בתנאים לא אנושיים, עזובים ונשכחים מלב – והפכה לגיבורת היום.

העובדה שזעקתה הפכה אותה לגיבורת היום היא סיבה לדאגה גדולה, מפני שאשכנזי לא אמרה דברים חתרניים או חדשניים אלא אמרה את המובן מאליו – למדינה יש חובה כלפי אזרחיה והיא לא יכולה להתעלם מחובתה, לשלטון, כל שלטון, יש חובה כלפי אזרחיו, להבטיח את שלומם ואת בטחונם ושלטון לא יכול שלא למלא את החובות האלה מתוך בחירה, הוא לא יכול להחליט שלא מתאים לו להחזיר את החטופים.

אבל בדיקטטורה בהתהוות בה פושעים, עבריינים, אנשים בלתי כשירים ובעיקר רודפי בצע מאיישים את השלטון ומוכרים לציבור לוקשים על ניצחון, על ציר פילדלפי, על סינוואר, על המחליף של סינוואר – ושאר תירוצים שתכליתם היאחזות חסרת פשרות בשלטון, אפילו הדברים הכי ברורים מאליהם, אפילו הזעקה הכי פשוטה – הופכת להיות סנסציה, מפני שאנחנו לא רוצים להודות בכך, אבל הפכנו להיות האלה שאומרים עליהם – איך קרה שהם שתקו? איך קרה שהם הסכימו שהשלטון יפקיר את האזרחים להתעללות ולרצח? איך הם לא יצאו מגדרם נגד ההפקרות? איך הם הסכימו לכך שבשמם יעשו מעשים מחרידים? איך קרה שאזרחי מדינה שלפחות -70% מאזרחיה מתנגדת לשלטון האימים, לעבריינים, לנערי הגבעות, לקידוש הדם והמוות, לנקמות, לשריפת בתים – נותנת למיעוט אלים ועברייני לקבוע את סדרי החיים והמשטר, להחליט מי לחיים ומי למוות כאילו היו אלוהים?

אנחנו לא רוצים להודות בכך שהעבריינים שבשלטון ובפרט הפושע נתניהו שינו אותנו מן היסוד והפכו אותנו במקרה הטוב לאדישים ובמקרה הרע למשתפי הפעולה שלו, לכאלה שנותנים הצדקות להפקרות, שנותנים הצדקות לעובדה שהשלטון בישראל החליט בדעה צלולה ומטעמים אנוכיים להפקיר אזרחים למותם – אז אנחנו נאחזים בתירוצים על ביטחון, על ניצחון, על חיסול אויבים, על מיטוט, על "כשתיגמר המלחמה" – על אף שכל אחד מאיתנו כבר מבין שהמלחמה לא תיגמר, שלא תחתם שום עסקה, שההחלטה של השלטון שלא להשיב את החטופים איננה ניתנת לשינוי ושגרוע מכך – השלמנו עם ההחלטה.

ואפשר לדעת שהשלמנו עם ההחלטה על הפקרתם למוות על פי האופן בו מדברים עליהם בשלטון, בתקשורת ובציבור – לא כעל בני אדם שצריך לעשות פעולות קונקרטיות להשבתם אלא כעל שכיב מרע שצריך תפילות ולחשים להשבתו לחיים, כי אין שום דבר אחר שיכול לעזור, אף אחד הרי לא מעז לומר שיש פעולות שאפשר, צריך ואף חובה לעשות: הפסקת מלחמה, שחרור מחבלים וחתימה על הסכם לשחרורם, כי אם נעז לומר שיש מה לעשות נעבור דה-לגיטימציה על ידי שלטון הפשע וערוץ התועבה וההסתה: את לא רוצה לנצח את החמאס? את לא רוצה ביטחון? כמו כל חברה שהחליפה את ההשכלה, החוק והמוסר בדת ובוודו, אנחנו מסתפקים בסיכות, בתפילות ובפלייליסט של החטופים – פעולות שלא ישיבו אף חטוף, אבל ירגיעו את המצפון של אלה שסופרים את הכסף בבנק.

עדי אשכנזי הזכירה את המובן מאליו, את החובה הבסיסית של השלטון לחיי אדם – דבריה צריכים להיות מתורגמים לפעולה, שלטון ששכח את החובה שלו כלפי חיי האזרחים, החובה של האזרחים היא להזכיר לו אותה – במעשים. צריך להזכיר לשלטון ערל הלב, לדוד ביטן ששמן ומוחו נאטם עד ששכח מושכלות יסוד של מוסר – או שתחזירו את החטופים או שלא תהיו בשלטון. זו צריכה להיות המשוואה היחידה.

בימים אפלים אלה בהם רוב האומנים שותקים ומשפילים ראש עד יעבור זעם (הוא לא יעבור, הוא רק ילך ויגבר, מה שהלך אתמול בכנסת הראה שפני הפושעים לדיקטטורה והיא תהיה רצחנית) טוב שיש עדיין אנשים כמו עדי אשכנזי שמזכירים לנו איך אנחנו אמורים להתנהג, מה אנחנו אמורים לעשות כדי לא להיות כמו אלה ששתקו בזמן שהמדינה שלהם הפכה להיות דיקטטורה לאומנית רצחנית, או גרוע מכך – שיתפו פעולה בעבור בצע כסף. 

רק להזכיר שאומנם רוב הציבור הוא כמו עדי אשכנזי, אבל בתקשורת נשמע רק קולם של משרתי השלטון העלובים: גלית דיסטל, עירית לינור, שי גולדשטיין, משה אליה כהן, גדי טאוב, יובל אלבשן – שלא רק עברו את מחסום הבושה, אלא שאין להם שום בעיה להיות משווקים של שלטון עברייני ואלים, כי הם מרוויחים מכך. תהיו יותר עדי אשכנזי.

זוֹ שָׁעָה נִפְלָאָה

שֶׁל רַעֲדַת הַלֵּב,

וְהָיִיתִי רוֹעֵד לוּ יָכֹלְתִּי לִרְעֹד,

וְהָיִיתִי שָׁר וְלוֹחֵשׁ בְּאָזְנַיִךְ

לוּ יָכֹלְתִּי לָשִׁיר וְלִלְחֹשׁ,

זוֹ שָׁעָה נִפְלָאָה,

לֹא הָיְתָה, לֹא תִהְיֶה עוֹד כְּמוֹתָהּ,

אַתְּ גּוֹהֶרֶת עָלַי, וַאֲנִי תַּחְתַּיִךְ

קָשׁוּב בְּלִי תְּנוּעָה,

כְּאִלּוּ יִהְיֶה עוֹד רֶגַע דְּבַר-מָה,

שֶׁכְּמוֹתוֹ לֹא יָדַעְתִּי,

וְאַתְּ עוֹד תֵּדְעִי,

וַאֲנִי לֹא אֵדַע.

מעיין ידעתי בין עשבי הבר
בתוך השקט הכחול
לו ידעתי ככה לחיות
לנבוע ולעד לא לחדול.

הימים שעוד נותרו לאהבה
חומקים מבין האצבעות
ואנחנו לא נבקש
לא אות ואף לא רמז לבאות.

חלקת אלוהים ופיסת שמיים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה.

מעיין היה לי בין עשבי הבר
פינת ילדות נאמנה
בליבי רוגעת לעד
חלקת האלוהים הקטנטנה.

חלקת אלוהים ופיסת שמיים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה.

מי זה יקח אותי
אל אותה השלווה שידעתי
אל הדממה,
אל חלקת הקמה,
אל ערש ילדותי.

חלקת אלוהים ופיסת שמיים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה.