אתמול זעקה עדי אשכנזי את זעקת החטופים, את זעקת האזרחים המופקרים להתעללות ולמוות, את זעקת אלה כבר שנה בבטן האדמה – ללא אוכל, ללא מים, ללא תנאים סניטריים, ללא פרטיות, בתנאים לא אנושיים, עזובים ונשכחים מלב – והפכה לגיבורת היום.
העובדה שזעקתה הפכה אותה לגיבורת היום היא סיבה לדאגה גדולה, מפני שאשכנזי לא אמרה דברים חתרניים או חדשניים אלא אמרה את המובן מאליו – למדינה יש חובה כלפי אזרחיה והיא לא יכולה להתעלם מחובתה, לשלטון, כל שלטון, יש חובה כלפי אזרחיו, להבטיח את שלומם ואת בטחונם ושלטון לא יכול שלא למלא את החובות האלה מתוך בחירה, הוא לא יכול להחליט שלא מתאים לו להחזיר את החטופים.
אבל בדיקטטורה בהתהוות בה פושעים, עבריינים, אנשים בלתי כשירים ובעיקר רודפי בצע מאיישים את השלטון ומוכרים לציבור לוקשים על ניצחון, על ציר פילדלפי, על סינוואר, על המחליף של סינוואר – ושאר תירוצים שתכליתם היאחזות חסרת פשרות בשלטון, אפילו הדברים הכי ברורים מאליהם, אפילו הזעקה הכי פשוטה – הופכת להיות סנסציה, מפני שאנחנו לא רוצים להודות בכך, אבל הפכנו להיות האלה שאומרים עליהם – איך קרה שהם שתקו? איך קרה שהם הסכימו שהשלטון יפקיר את האזרחים להתעללות ולרצח? איך הם לא יצאו מגדרם נגד ההפקרות? איך הם הסכימו לכך שבשמם יעשו מעשים מחרידים? איך קרה שאזרחי מדינה שלפחות -70% מאזרחיה מתנגדת לשלטון האימים, לעבריינים, לנערי הגבעות, לקידוש הדם והמוות, לנקמות, לשריפת בתים – נותנת למיעוט אלים ועברייני לקבוע את סדרי החיים והמשטר, להחליט מי לחיים ומי למוות כאילו היו אלוהים?
אנחנו לא רוצים להודות בכך שהעבריינים שבשלטון ובפרט הפושע נתניהו שינו אותנו מן היסוד והפכו אותנו במקרה הטוב לאדישים ובמקרה הרע למשתפי הפעולה שלו, לכאלה שנותנים הצדקות להפקרות, שנותנים הצדקות לעובדה שהשלטון בישראל החליט בדעה צלולה ומטעמים אנוכיים להפקיר אזרחים למותם – אז אנחנו נאחזים בתירוצים על ביטחון, על ניצחון, על חיסול אויבים, על מיטוט, על "כשתיגמר המלחמה" – על אף שכל אחד מאיתנו כבר מבין שהמלחמה לא תיגמר, שלא תחתם שום עסקה, שההחלטה של השלטון שלא להשיב את החטופים איננה ניתנת לשינוי ושגרוע מכך – השלמנו עם ההחלטה.
ואפשר לדעת שהשלמנו עם ההחלטה על הפקרתם למוות על פי האופן בו מדברים עליהם בשלטון, בתקשורת ובציבור – לא כעל בני אדם שצריך לעשות פעולות קונקרטיות להשבתם אלא כעל שכיב מרע שצריך תפילות ולחשים להשבתו לחיים, כי אין שום דבר אחר שיכול לעזור, אף אחד הרי לא מעז לומר שיש פעולות שאפשר, צריך ואף חובה לעשות: הפסקת מלחמה, שחרור מחבלים וחתימה על הסכם לשחרורם, כי אם נעז לומר שיש מה לעשות נעבור דה-לגיטימציה על ידי שלטון הפשע וערוץ התועבה וההסתה: את לא רוצה לנצח את החמאס? את לא רוצה ביטחון? כמו כל חברה שהחליפה את ההשכלה, החוק והמוסר בדת ובוודו, אנחנו מסתפקים בסיכות, בתפילות ובפלייליסט של החטופים – פעולות שלא ישיבו אף חטוף, אבל ירגיעו את המצפון של אלה שסופרים את הכסף בבנק.
עדי אשכנזי הזכירה את המובן מאליו, את החובה הבסיסית של השלטון לחיי אדם – דבריה צריכים להיות מתורגמים לפעולה, שלטון ששכח את החובה שלו כלפי חיי האזרחים, החובה של האזרחים היא להזכיר לו אותה – במעשים. צריך להזכיר לשלטון ערל הלב, לדוד ביטן ששמן ומוחו נאטם עד ששכח מושכלות יסוד של מוסר – או שתחזירו את החטופים או שלא תהיו בשלטון. זו צריכה להיות המשוואה היחידה.
בימים אפלים אלה בהם רוב האומנים שותקים ומשפילים ראש עד יעבור זעם (הוא לא יעבור, הוא רק ילך ויגבר, מה שהלך אתמול בכנסת הראה שפני הפושעים לדיקטטורה והיא תהיה רצחנית) טוב שיש עדיין אנשים כמו עדי אשכנזי שמזכירים לנו איך אנחנו אמורים להתנהג, מה אנחנו אמורים לעשות כדי לא להיות כמו אלה ששתקו בזמן שהמדינה שלהם הפכה להיות דיקטטורה לאומנית רצחנית, או גרוע מכך – שיתפו פעולה בעבור בצע כסף.
רק להזכיר שאומנם רוב הציבור הוא כמו עדי אשכנזי, אבל בתקשורת נשמע רק קולם של משרתי השלטון העלובים: גלית דיסטל, עירית לינור, שי גולדשטיין, משה אליה כהן, גדי טאוב, יובל אלבשן – שלא רק עברו את מחסום הבושה, אלא שאין להם שום בעיה להיות משווקים של שלטון עברייני ואלים, כי הם מרוויחים מכך. תהיו יותר עדי אשכנזי.
