סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ספרית הפנטזיות שלי

לפני חודשיים. 6 בספטמבר 2024 בשעה 8:03

"הייתי בטוחה שהיא תחזור בחיים". כן, גם אנחנו היינו בטוחים.

אפילו שידענו שחמאס בהחלט מוציא חטופים להורג, ושזה בדיוק מה שקרה לאלעד קציר, לאיתי סבירסקי, וככל הנראה ליגב בוכשטב ולחטופים נוספים. אפילו שידענו שצה"ל פועל באזור שבו הבנו שכרמל גת נמצאת, שהוא פעיל בתוך המנהרות ואפילו מצא שם חטוף אחד. אפילו שצעקנו בכל מקום את מה שסיפרו חטופות ששוחררו — כל פעולה צבאית בקרבת חטופים מסכנת אותם, כי לחדר נכנסים חמושים שמכוונים נשק על החטופים, ומאיימים לירות בהם אם יחשדו שצה"ל מתקרב. למרות זאת — היינו בטוחים שהיא תחזור בחיים.

כי החטופים שהיו איתה סיפרו לנו שהיא חזקה. כי אנשי המקצוע הבטיחו לנו שחמאס שומר על החטופים כמו על יהלומים, ואין סיבה שייפגעו. כי היה לנו אות חיים חד וברור מחודש יולי. כי השם שלה הופיע ברשימות של החטופים שיחזרו ממש בימים הראשונים לעסקה. כי גל הירש, הממונה על השבויים והנעדרים, הבטיח שעסקה תגיע, ושכל הדיבורים על ראש ממשלה שמטרפד הם רק "טקטיקה במשא ומתן". גם אריה דרעי שידר לנו בשיחות אישיות שתהיה עסקה, ושהפעם הפוליטיקה לא תעמוד בדרך. כולם בטוחים שהיא תחזור בחיים.
כשהשמועות החלו במוצאי שבת, עדיין הייתי בטוח שהיא תחזור בחיים. לכן גם הסכמתי להצעה הצינית, כמעט מקפיאת הדם, של מערכת חדשות 12, שם החליטו, "לגמרי במקרה", להזמין אותי לאולפן דווקא באותו ערב. חשבתי שזאת באמת היתה רק שמועה. שכרמל מופיעה ברשימה הזאת כי השם שלה מוכר ומפורסם, ולא משום סיבה אחרת. היא הרי בטוח תחזור בחיים.
ב–3:30 בלילה הקצין נכנס בדלת ואמר שהם זיהו את הגופה.

כרמל נרצחה בין יום חמישי ליום שישי, יחד עם חמשת החטופים האחרים. היא היתה בחיים כשנסענו לוושינגטון ונעצרנו בקונגרס. היא היתה בחיים כשצעקנו עם רמקולי ענק על גבול ישראל־עזה, יום קודם לכן. היא היתה בחיים כשראש הממשלה נתניהו אמר שציר פילדלפי חשוב יותר מהחטופים. היא היתה בחיים כשהוא אמר לי, ולהורים של הירש גולדברג־פולין, ולעוד משפחות דומעות שהתחננו בפניו לחתום על עסקה, "אני אמרתי לא", והודה שהחליט לגזור על החטופות והחטופים דין מוות.

את כנרת, אמא של כרמל, הוציאו מהבית שלה ב–7 באוקטובר, הובילו אותה יחפה בין שבילי הקיבוץ, ואז רצחו אותה בירייה בראש. אני יודע, כי מצאתי את הסרטון בטלגרם. מה אפשר היה לעשות? בראש של כרמל ירו כעבור עשרה חודשים וחצי. היו 327 ימים להציל אותה. ימים שבהם האחים שלה, אור ואלון, אבא שלה אשל, הדודים והדודות שלה, אחותי שי ואני, עשינו כל מה שאנחנו יכולים. אבל זה לא הספיק. נכשלנו.

כי נתניהו אמר לא.

התמונה היום ברורה וחדה ופוצעת: נתניהו מוכן להקריב את החטופים כדי להמשיך במלחמה. מלחמה בכל מחיר. אפילו את ההתנצלות שלו, שסירבנו לקבל, הוא הפך לחלק מהקמפיין להמשך המלחמה: הוא מבטיח שחמאס ישלם מחיר על רצח החטופים. המשמעות היא אחת: חטופים ימשיכו להירצח, ונתניהו ימשיך להשתמש ברצח שלהם כדי "לגבות מחיר", וחמאס ירצח עוד חטופים — עד שנתניהו ישלים את המשימה ולא יהיו יותר חטופים חיים להחזיר.
זאת תהיה סיבה מספיק טובה להמשיך להילחם עד אינסוף, כדי שחס וחלילה לא יגיע הסוף, כדי שאף אחד לא ישאל את עצמו מי בעצם אחראי לכל זה, מי מימן את הטרור וחיזק אותו, מי נפל לתוך מלכודת המוות של סינוואר והקריב חיים של חטופים וחיילים כדי ליצור לעצמו יריב אולטימטיבי ומטרת־על שאי אפשר להשיג; "ניצחון מוחלט". מי הפך את ישראל לחברה שבה מקריבים חיים של חטופים כדי להמשיך להילחם.
לנקמה בחמאס אין שום משמעות אם היא לא מצילה חיים. האיש שירה בכרמל בטח מסתובב עכשיו במנהרות של עזה. נראה לכם שמשאלת לבנו היא שהרוצח הזה ימות? שאנחנו מוכנים לסכן חיי חיילים וחטופים בשביל זה? הדבר שאנחנו רוצים, שעם ישראל רוצה, הדבר הנכון והראוי להתמקד בו עכשיו מעל הכל, הוא לא המוות של מי שרצח את כרמל, אלא החיים של החטופים שעדיין אפשר להציל. החיים של טל, של רומי, של קית' ואוהד, של לירי ודניאלה ואברה והישאם. פעם זה היה ההבדל בינינו לבין הטרור: לנו היה אכפת מי יחיה. להם היה אכפת מי ימות. היום הגבולות טושטשו. סינוואר ניצח. בנימין נתניהו נכנע לו, והיה מוכן לרצוח את הנשמה של המדינה כדי להישאר בשלטון. ושני הפסיכופתים האלה ימשיכו להקריב חיי אזרחים חיים מפשע כדי לשמור על שלטונם.

הפגנת ההתעוררות של 1 בספטמבר היתה מאוחרת מדי בשביל כרמל. בסרטון שצולם בשבי חמאס ויצא השבוע היא מספרת שהיא לא יודעת מה עלה בגורל משפחתה, ושנמשיך להפגין. אנחנו לא יודעים אם ראתה את כל מה שעשינו בשבילה, אם גילתה בהמשך שאביה אשל, אחיה אלון ואחייניתה גפן שרדו, ושגיסתה ירדן חזרה בעסקה. הרצח של ששת החטופים הוציא החוצה את מספר המפגינים הגדול ביותר בתולדות ישראל. זה מאוחר מדי בשביל כרמל, אבל זה רק דחוף יותר בשביל 101 החטופים שעדיין שם.

נתניהו מתכוון להמשיך במלחמה גם במחיר מותם של כל אחת ואחד מהם. אבל החברה הישראלית היא עדיין לא אוסף צייתן של חסרי ישע שסר למרותו של דיקטטור. את ישראל נתניהו עדיין לא מוטט, הוא עוד לא הצליח להרוג את הנשמה, הרוח והערכים שלנו. נכשלנו במסע שלנו להציל את החיים של כרמל. נעם אור, שהיה איתה ב–50 הימים הראשונים בשבי, כתב עליה, "תודה שדאגת לי, בזכותך אני פה היום". כרמל היתה מגדלור של תקווה וחמלה ודאגה לאחר, גם שם. ואלה הערכים שבשמם הפגינו מאות האלפים שיצאו לזעוק כשנודע שהיא נרצחה.

אנחנו כמשפחה, ואלפי אזרחים סביבנו, שזוכרים את כרמל ואוהבים אותה לנצח, מתכוונים לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה שם: לדאוג לחטופים, בצמתים, בכיכרות, בכנסת, בתקשורת, ברשת; להיות הסיבה שבזכותה הם יהיו פה. היום. עכשיו.

סליחה, כרמל. סליחה שלא הצלחנו להציל אותך. נתראה במוצ"ש בבגין כדי להציל את כולם.

הכותב הוא בן דודה של כרמל גת, שנרצחה בשבי חמאס

לפני חודשיים. 5 בספטמבר 2024 בשעה 4:33


הַיּוֹם בַּבֹּקֶר,
לְיַד אֲגַם,
רָאִיתִי אוֹתָךְ
מְחַיֶּכֶת
יוֹרֶדֶת בְּשִׁפּוּעַ אֲדָמָה
לָשֶׁבֶת אוֹ לִרְחֹץ
מִתַּחַת וּמֵעַל עֲנָנִים.
מֵעוֹלָם לֹא
נִפְגַּשְׁנוּ אַךְ
לָמַדְתְּ בְּהַר הַצּוֹפִים וְאוּלַי
חָלַפְתִּי שָׁם עַל פָּנַיִךְ.
עַל קִיר בָּהָר קָרָאתִי
עַל פָּרָשַׁת חֲטִיפָתֵךְ
וְעַל כָּךְ שֶׁבַּשֶּׁבִי
מָצָאת בְּעַצְמֵךְ אוֹר לְהָבִיא
אֶת נְשִׁימַת הַיּוֹגָה
אֶל מִתַּחַת
לָאֲדָמָה. צִפּוֹר בַּמִּנְהָרוֹת.
אֲנִי בּוֹכֶה עָלַיִךְ
כְּעַל אָחוֹת אוֹ
אֲהוּבָה. בִּשְׁמֵךְ יֵשׁ
שִׁבֳּלִים וְיַיִן,
צָפוֹן וְדָרוֹם.
שְׁמֵךְ יִהְיֶה
פָּרוּשׂ
לְעוֹלָם
לְאֹרֶךְ הָאָרֶץ.

לפני חודשיים. 24 באוגוסט 2024 בשעה 16:28


כשאנחנו מספרים מה אמר או כתב מישהו אחר, אנחנו מְצַטְּטִים. לעומת זאת, כשאנחנו מאזינים ללא רשות, אנחנו מְצוֹתְתִים. המילים הללו דומות הן בצליל והן במשמעות, אבל הראשונה כתובה בט' והשנייה בת'.

צִטּוּט מגיעה מהפועל הלטיני citare — "להזיז, להביא לידי התרגשות, לזמן". כבר בלטינית הקלאסית השתמשו בפועל הזה כדי להורות על הבאת דברים כלשונם. מהלטינית עשה הפועל את דרכו לשפות אירופה השונות, ובכללן לגרמנית, שבה המילה לציטוט היא Zitat. לעברית לא היתה מילה מיוחדת לעניין זה, וב–1894 או קצת לפני כן גוירה המילה הגרמנית עם ט' תמורת t, וכך נולדו שם העצם צִיטָטָה והפועל צִטֵּט. בשנות ה–30 של המאה ה–20 החלה צִטּוּט לתפוס את מקומה של צִיטָטָה.

המילה צִיתוּת החלה את דרכה בשורש הארמי המורה על שמיעה — צו"ת. חז"ל, שדיברו ארמית, העשירו את כתיבתם בעברית במילים רבות משפת אמם, ובין היתר השתמשו במילים מהשורש צו"ת. למשל, במדרש בראשית רבה מצוטטת תשובתו של רבי יהושע דסכנין, בן המאה הרביעית, לשאלה מדוע יצר אלוהים את האשה דווקא מצלע האדם: "לא נברא אותה מן הראש, שלא תהא מזקפת ראשה, לא מן העין, שלא תהא סוקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא מדברנת, ולא מן הלב שלא תהא קנאתנת, ולא מן היד שלא תהא משמשנת, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנת, אלא מן מקום שהוא צנוע באדם, שאפילו בשעה שהוא עומד עירום אותו המקום מכוסה".

המילה צַיְתָנִית בדברים אלה גזורה מהשורש צו"ת, ופירושה — שלא כיום — הוא נטייה מופרזת להאזין לדברי אחרים. בשל ההקשר הסמנטי בין שמיעה לשמיעה בקול, החלו רבנים בימי הביניים להשתמש בשורש צי"ת במשמעות של "לשמוע בקול", אולי בהשפעת השפה הגרמנית שבה להקשיב הוא horchen ולציית הוא gehorchen. השימוש הזה לא היה נפוץ במיוחד; ב–1897 עוד התלבט אליעזר בן־יהודה אם להשתמש במילה צַיְתָן במשמעות של "תאב לשמוע חדשות", ולבסוף פסק שלא. בתחילת המאה ה–20 התקבלה המילה סַקְרָן, שאותה חידש יוסף קלוזנר כבר ב–1893 על בסיס הופעתה באותו ציטוט מבראשית רבה, שבו מצאנו את "צייתנית". השורש סק"ר מורה על ראייה, כפי שהשורש צי"ת מורה על שמיעה.

לפני חודשיים. 23 באוגוסט 2024 בשעה 10:54

אוֹקֵי, הַשַּׁחַף הַשָּׁבוּר הִרְשָׁה לִי לְהָרִים אוֹתוֹ

מֵהַחוֹל.

הִרְשָׁה לִי לִשְׁמֹט אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ קֻפְסָה, כְּשֶׁהַמִּכְסֶה שֶׁלָּהּ

פָּתוּחַ.

אוֹקֵי, שַׂמְתִּי אֶת הַקֻּפְסָה בַּמְּכוֹנִית שֶׁלִּי וְעָלִיתִי

עַל הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר

אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ לִפְעָמִים אֶפְשָׁר, לִפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר,

לְתַקֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה.

 

הַשַּׁחַף בַּהַתְחָלָה הָיָה שָׁקֵט.

אֵיךְ דְּבָרִים מִתְגַּלְגְּלִים בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, לֹא

  אַגִּיד אִם זֶה טוֹב אוֹ רַע, רַק

  בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת.

 

אַחַר כָּךְ הַשַּׁחַף חָמַק מֵהַקֻּפְסָה אֶל

   יַרְכְּתֵי הַמּוֹשָׁב הַקִּדְמִי

     וְנִקֵּר אוֹתִי.

אוֹקֵי, קְצָת דָּם גָּלַשׁ מַטָּה.

 

אַךְ כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים, לֹא? אֵיךְ לִפְעָמִים

  דְּבָרִים צְרִיכִים לָחוּשׁ כַּעַס, כְּדֵי שֶׁלֹּא

  לִהְיוֹת מוּבָסִים?

 

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּשִׁים שֶׁלּוֹ.

 גַּם צִפּוֹר וַדַּאי אוֹהֶבֶת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה,

   אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּשִׁים שֶׁלּוֹ.

כָּךְ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הַמַּאֲמָץ עָלוּל לְהִסְתַּיֵּם בְּלֹא כְלוּם,

  אַתָּה חַיָּב לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ.

 

זֶה הָיָה, בְּסַךְ הַכֹּל, בֹּקֶר קַיִץ

  יְפֵהפֶה.

הַשַּׁחַף חָבַט בָּאֲוִיר בִּכְנָפוֹ הַטּוֹבָה.

אֲנִי הִתְרַכַּזְתִּי בַּנְּהִיגָה.

 

 

[“למשל” מאת מרי אוליבר, מתוך ברבור. הוצאת עיתון 77]

לפני 3 חודשים. 20 באוגוסט 2024 בשעה 7:02

וְלִכְאוֹרָה עָסַקְנוּ בְּשֶׁלָּנוּ
רַק בְּשֶׁלָּנוּ
בְּלִי לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת.
שַׁלְוָה מוּפֶרֶת
וּכְבָר אַחֶרֶת.
וְאֵין טַעַם לְכַסּוֹת
כִּי בַּפֶּתַח נִכְנָסוֹת
הַתְּמוּרוֹת.


מִי שֶׁצָּמֵא לְכָל מֶחְוָה שֶׁל חֶסֶד
אָזְנוֹ תּוֹפֶסֶת
אֵיךְ הַקְּרִיאוֹת חוֹצוֹת אֶת הָרְחוֹב.
שׁוֹאֵל עֲדַיִן
שׁוֹאֵל מֵאַיִן
כֵּן מֵאַיִן כֹּחוֹת לִשְׁאֹב.


זֶה בָּזוֹ נַבִּיט
וְנִתְמַהּ שֵׁנִית
אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה.
לִפְעָמִים אֲנִי
לִפְעָמִים אַתָּה
כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה.


מִי שֶׁחָוָה אֶת בְּעֵרַת הַקַּיִץ
לִבּוֹ לַבַּיִת
וּפְנֵי הַנּוֹף רְאִי לְחֶרְדוֹתָיו.
אֶת מִי יַשְׁבִּיעַ
אֶת מִי יַרְגִּיעַ
וְעַל מָה יִתְפַּלֵּל עַד סְתָו.


זֶה בָּזוֹ נַבִּיט
וְנִתְמַהּ שֵׁנִית
אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה.
לִפְעָמִים אֲנִי
לִפְעָמִים אַתָּה
כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה.

לפני 3 חודשים. 17 באוגוסט 2024 בשעה 16:12

אין סוסים שמדברים עברית

אין אנשים שלא מתים

חפש באנטרקטיקה.

אין ארמון באמצע רחוב הירקון

לא גר נסיך איתי בחדר

אין שלג באפריקה

חפש באנטרקטיקה.

אהבה היא אור הולך ובא

אם תבקש אותה לנצח,

חפש באנטרקטיקה

ואני עומדת כאן איתך

לא נסיכה שלך לנצח,

חפש באנטרקטיקה.

אתה אומר: חייב להיות יותר

זה בינוני, זה לא מספיק לי

אין פה רומנטיקה

חפש באנטרקטיקה.

אהבה היא אור הולך ובא

אם תבקש אותה לנצח,

חפש באנטרקטיקה

ואני עומדת כאן איתך

לא נסיכה שלך לנצח,

חפש באנטרקטיקה.

אין סוסים שמדברים עברית

אין אנשים שלא מתים

חפש באנטרקטיקה.

אין ארמון באמצע רחוב הירקון

לא גר נסיך איתי בחדר

אין שלג באפריקה

חפש באנטרקטיקה.

אהבה היא אור הולך ובא

אם תבקש אותה לנצח,

חפש באנטרקטיקה

ואני עומדת כאן איתך

לא נסיכה שלך לנצח,

חפש באנטרקטיקה.

חפש באנטרקטיקה.

לפני 3 חודשים. 12 באוגוסט 2024 בשעה 7:02

אָמַרְתִּי לְאִמָּא: "עָצוּב לִי!"

"לֵךְ תַּשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים," אִמָּא אָמְרָה.

הִשְׁקֵיתִי

וְלֹא עָזַר

הָעֶצֶב לֹא עָבַר.

 

אָמַרְתִּי לְאַבָּא: "עָצוּב לִי!"

"אָז תָּשִׁיר שִׁירִים," אַבָּא אָמַר.

שַׁרְתִּי

וְלֹא עָזַר

הָעֶצֶב לֹא עָבַר.

 

אָמַרְתִּי לְסַבָּא: "עָצוּב לִי!"

סַבָּא לִטֵּף לִי אֶת הַצַּוָּאר,

"סַפֵּר מַה קָּרָה,

אַל תַּחְסִיר דָּבָר."

וְהָעֶצֶב עָבַר.

לפני 3 חודשים. 8 באוגוסט 2024 בשעה 7:36

"לעולם אל תטילו ספק בכך

שקבוצה של אזרחים מודאגים ואכפתיים

יכולה לשנות את העולם;

זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי"

לפני 3 חודשים. 30 ביולי 2024 בשעה 3:58

"מי שלא יודע להבחין בין זכות ההפגנה
וחופש המחאה לפריצה של בסיס צבאי
ועוד בזמן מלחמה, יש לו בעיה קשה
בשיקול הדעת וראוי שלא יהיה עיתונאי.
לא כל דבר צריך להפוך לדף מסרים לשיפרור.
הסימטריה המזויפת שאתה מנסה לייצר
ביני לבין צבי סוכות היא מביכה.
בזמן שצבי היה נער גבעות פוחז ובדוקאי
של השב"כ שהשתמט משירות צבאי,
אני שירתתי את המדינה בגאווה כקצינה במשרד הביטחון.
מה שאני עושה יחד עם מאות אלפי אזרחים
זה להילחם על המדינה עם הצבא הכי מוסרי
שיודע לבדוק את עצמו. הלהטוטים המוסריים
שלך כדי להגן על הקואליציה הפושעת הזו
שחבריה מפרקים את הצבא, הם מבישים
למי שקורא לעצמו עיתונאי".

לפני 3 חודשים. 28 ביולי 2024 בשעה 3:40

ירדנה כץ

אימו של רביד כץ ז"ל

שיובא למנוחות מחר בקיבוץ ניר עוז:

"רביד שלי, חזרת הביתה, לאדמה שכל כך אהבת. לקיבוץ שבו גדלת.

הרבה חודשים של ציפייה מייסרת, כי בלי גופה אין נחמה.

אני זכיתי שיהיה מקום להתייחס, לבכות, לספר לילדך שאתה כל כך חסר להם. הכאב לא יעלם לרגע עד שלא יחזרו כולם, החיים והמתים.

אתה רביד, לוחם חברתי היית, לוחם צדק, פטריוט, מה היית אומר על ההפקרה? אין לי ספק שהיית נלחם ועולה על הבריקדות. רביד, לא נפלת בקרב לשווא, נפלת על הגנת הבית והמדינה, ואנחנו נלחם כדי שכולם יחזרו.


רביד, מחר, יום קבורתך, הוא גם יום הולדתך ה-52, נזכור אותך לנצח, אמא שכל-כך מתגעגעת"