כשאנחנו מספרים מה אמר או כתב מישהו אחר, אנחנו מְצַטְּטִים. לעומת זאת, כשאנחנו מאזינים ללא רשות, אנחנו מְצוֹתְתִים. המילים הללו דומות הן בצליל והן במשמעות, אבל הראשונה כתובה בט' והשנייה בת'.
צִטּוּט מגיעה מהפועל הלטיני citare — "להזיז, להביא לידי התרגשות, לזמן". כבר בלטינית הקלאסית השתמשו בפועל הזה כדי להורות על הבאת דברים כלשונם. מהלטינית עשה הפועל את דרכו לשפות אירופה השונות, ובכללן לגרמנית, שבה המילה לציטוט היא Zitat. לעברית לא היתה מילה מיוחדת לעניין זה, וב–1894 או קצת לפני כן גוירה המילה הגרמנית עם ט' תמורת t, וכך נולדו שם העצם צִיטָטָה והפועל צִטֵּט. בשנות ה–30 של המאה ה–20 החלה צִטּוּט לתפוס את מקומה של צִיטָטָה.
המילה צִיתוּת החלה את דרכה בשורש הארמי המורה על שמיעה — צו"ת. חז"ל, שדיברו ארמית, העשירו את כתיבתם בעברית במילים רבות משפת אמם, ובין היתר השתמשו במילים מהשורש צו"ת. למשל, במדרש בראשית רבה מצוטטת תשובתו של רבי יהושע דסכנין, בן המאה הרביעית, לשאלה מדוע יצר אלוהים את האשה דווקא מצלע האדם: "לא נברא אותה מן הראש, שלא תהא מזקפת ראשה, לא מן העין, שלא תהא סוקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא מדברנת, ולא מן הלב שלא תהא קנאתנת, ולא מן היד שלא תהא משמשנת, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנת, אלא מן מקום שהוא צנוע באדם, שאפילו בשעה שהוא עומד עירום אותו המקום מכוסה".
המילה צַיְתָנִית בדברים אלה גזורה מהשורש צו"ת, ופירושה — שלא כיום — הוא נטייה מופרזת להאזין לדברי אחרים. בשל ההקשר הסמנטי בין שמיעה לשמיעה בקול, החלו רבנים בימי הביניים להשתמש בשורש צי"ת במשמעות של "לשמוע בקול", אולי בהשפעת השפה הגרמנית שבה להקשיב הוא horchen ולציית הוא gehorchen. השימוש הזה לא היה נפוץ במיוחד; ב–1897 עוד התלבט אליעזר בן־יהודה אם להשתמש במילה צַיְתָן במשמעות של "תאב לשמוע חדשות", ולבסוף פסק שלא. בתחילת המאה ה–20 התקבלה המילה סַקְרָן, שאותה חידש יוסף קלוזנר כבר ב–1893 על בסיס הופעתה באותו ציטוט מבראשית רבה, שבו מצאנו את "צייתנית". השורש סק"ר מורה על ראייה, כפי שהשורש צי"ת מורה על שמיעה.