אוֹקֵי, הַשַּׁחַף הַשָּׁבוּר הִרְשָׁה לִי לְהָרִים אוֹתוֹ
מֵהַחוֹל.
הִרְשָׁה לִי לִשְׁמֹט אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ קֻפְסָה, כְּשֶׁהַמִּכְסֶה שֶׁלָּהּ
פָּתוּחַ.
אוֹקֵי, שַׂמְתִּי אֶת הַקֻּפְסָה בַּמְּכוֹנִית שֶׁלִּי וְעָלִיתִי
עַל הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר
אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ לִפְעָמִים אֶפְשָׁר, לִפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר,
לְתַקֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה.
הַשַּׁחַף בַּהַתְחָלָה הָיָה שָׁקֵט.
אֵיךְ דְּבָרִים מִתְגַּלְגְּלִים בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, לֹא
אַגִּיד אִם זֶה טוֹב אוֹ רַע, רַק
בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת.
אַחַר כָּךְ הַשַּׁחַף חָמַק מֵהַקֻּפְסָה אֶל
יַרְכְּתֵי הַמּוֹשָׁב הַקִּדְמִי
וְנִקֵּר אוֹתִי.
אוֹקֵי, קְצָת דָּם גָּלַשׁ מַטָּה.
אַךְ כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים, לֹא? אֵיךְ לִפְעָמִים
דְּבָרִים צְרִיכִים לָחוּשׁ כַּעַס, כְּדֵי שֶׁלֹּא
לִהְיוֹת מוּבָסִים?
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּשִׁים שֶׁלּוֹ.
גַּם צִפּוֹר וַדַּאי אוֹהֶבֶת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה,
אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּשִׁים שֶׁלּוֹ.
כָּךְ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הַמַּאֲמָץ עָלוּל לְהִסְתַּיֵּם בְּלֹא כְלוּם,
אַתָּה חַיָּב לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ.
זֶה הָיָה, בְּסַךְ הַכֹּל, בֹּקֶר קַיִץ
יְפֵהפֶה.
הַשַּׁחַף חָבַט בָּאֲוִיר בִּכְנָפוֹ הַטּוֹבָה.
אֲנִי הִתְרַכַּזְתִּי בַּנְּהִיגָה.
[“למשל” מאת מרי אוליבר, מתוך ברבור. הוצאת עיתון 77]