ארבע יריות.
ארבע נשמות.
ב־10:00 בבוקר החשמל בבית נפל.
ובאותו רגע ידענו שזה קורה. שהם נכנסים.
היו לנו כמה דקות להחליט את ההחלטה הכי נוראית של החיים שלנו
מה עושים עם קארמה.
להכניס אותה לממ״ד?
ידענו שזו לא אופציה.
היא תנבח. היא תסגיר אותנו. אנחנו נמות.
אז מה כן?
אני חשבתי לשחרר אותה החוצה.
קיוויתי שהיא תברח. שתמצא מסתור. שתנצל.
מורן רצתה להשאיר אותה בסלון.
אולי, בתמימות של רגע, הם יראו אותה ויפחדו.
אולי הם לא ייכנסו.
בסוף זרמתי עם מורן.
לא מתוך ביטחון, מתוך תקווה.
תקווה שאולי הם יפסחו על הבית שלנו.
שלא נצטרך להתמודד עם כלום.
זה לא קרה.
כשהם פרצו לבית
היא ישר התחילה לנבוח.
כמו תמיד.
שומרת.
מגנה.
עומדת מולם בגוף שלה.
ברגע הזה אני עומד בתוך הממ״ד, מחזיק את הידית בכל הכוח.
חושך מוחלט.
ואז יריות.
שתיים.
היא עוד לא מתה.
אני שומע אותה מייבבת.
ובאותו רגע
עוברת לי מחשבה בראש
יאללה… תצאו.
היא עוד בחיים.
אני פותח. מושך אותה אליי.
ממש ראיתי את זה קורה.
אבל אז..
עוד שתי יריות.
מישהו צועק
"חאלס"
ושקט.
שקט כזה שאין בו שום דבר חי.
זה היה הרגע הכי קשה שחוויתי בחיים שלי.
ברגע אחד הבנתי שאין אותה יותר.
ובנוסף ההבנה
שהם כבר לא בחוץ.
הם בתוך הבית.
ועוד רגע הם מגיעים אלינו.
קיבוץ בארי איבד 102 אנשים באותו יום.
ועוד 33 מכוחות הביטחון.
חברים. שכנים.
ההורים של מורן!
ובמשך תקופה ארוכה
לא הרשיתי לעצמי להתאבל עליה.
זה הרגיש לא נכון.
לא במקום.
איך אתה מתאבל על כלבה
כשמסביבך נטבחו משפחות שלמות?
אבל היא הייתה איתי עשר שנים.
עשר שנים שהיא הלכה איתי לכל מקום.
לכל מקום.
תשאלו את מורן איך הגעתי לדייטים הראשונים שלנו.
היא הייתה חלק ממני.
באמת.
ואני מתגעגע אליה.
מתגעגע אליה ברמות שקשה להסביר.
ואז זה חוזר אליי שוב
הרגע הזה.
ארבע יריות.
ואנחנו ארבעה בתוך הממ״ד.
אני לא מצליח להתעלם מהמחשבה הזאת
ארבע יריות מול ארבע נשמות.
אני באמת מאמין
שהיא הצילה לנו את החיים.
שהיא לקחה את הכדורים שנועדו לנו.
קארמה.
2013–2023.
הלב של הבית.