ספרית הפנטזיות שלי

שרית עידן:

עדכון בנוגע להקלטות החדשות של עמית למד״א ב־7.10:
חשוב לי לעשות סדר ולתת רקע לפרשייה כדי להסביר איך התוודענו לדבר.

לפני שבוע עשיתי סדר בהרצאה שלי על עמית, והציק לי שאני לא יודעת את זמני השיחות המדויקים שבהם עמית התקשרה למד״א. פניתי אליהם בבקשה טכנית לקבל את זמני ומשך השיחות, כדי להיות מדויקת בהרצאה.

ביום ראשון קיבלתי מייל חוזר עם הנתונים. אני קוראת את המייל ורואה: שיחה 1, שיחה 2, 3, 4, 5, 6, 7. חשכו עיניי. אנחנו הרי יודעים כל הזמן הזה שהיו 4 שיחות בלבד למוקד באותו יום. איך פתאום 7? מה 7?

בנוסף, אורכי השיחות (משך הזמן) שצוינו במייל לא תאמו את מה שהיה לנו, ומכאן הבנו שהשיחות שקיבלנו ככל הנראה נערכו ונחתכו.

מנכ״ל מד״א ספד לעמית בלוויה וסיפר שהשמיע לנשיא המדינה באותו יום את ההקלטות של עמית, משמע כבר אז, ב־10.10.23, הם היו מודעים לכל ההקלטות, האזינו להן ובחרו מה להשמיע לנשיא.

זמן קצר לאחר הלוויה התקיימה פגישה בבית של אמא עם דובר מד״א והמוקדנים שדיברו עם עמית. בפגישה השמיעו לנו לראשונה את 4 השיחות, הערוכות, כפי שהבנו ממש לאחרונה.

שאלנו שוב ושוב אם יש עוד חומרים ועוד שיחות, ואמרו לנו שאין.

כאמור, מתוך בקשה תמימה שלי התגלה לנו הדבר הכביר הזה: שקיימות עוד שיחות, ושגם השיחות שעד היום היו לנו לא היו בשלמותן.

מרגע היוודע הדבר ביקשנו ממד״א להעביר לנו בדחיפות את השיחות החדשות, ובעצם את כל 7 השיחות המלאות.

ואז פתאום הבנו שעד עכשיו בכלל לא בדקנו בטלפון של עמית ביומן השיחות היוצאות מאותו יום. מרי, אחותי, נכנסה וראתה שאכן יש 7 שיחות יוצאות של עמית ל־101.

ואז גילינו דבר חדש ומטלטל נוסף: שלאחר השיחות למד״א, עמית הבינה באופן ברור שאין עזרה וגם לא תגיע, אז היא התקשרה למוקד המשטרה, 100, והייתה שיחה שלה למשטרה במשך 2 דקות.

עכשיו חשוב לי לעצור פה רגע ולהגיד לכל מי שנפגע מאירועי השביעי: תבדקו בניידים של יקיריכם בשיחות היוצאות לאן הם חייגו. אנחנו לא חשבנו על זה עד עכשיו. אולי תגלו דברים חדשים.

נמשיך.

במשך יותר מ־48 שעות עולמנו טולטל לחלוטין, בזמן שאנו מחכות בכליון עיניים לקבל את ההקלטות. המתח, הציפייה, ההתרגשות, החשש. לא הצלחתי לישון כמעט, וחטפתי כאבי גרון וכאבי ראש.

זה החזיר אותנו ממש אחורה לימים שעמית הייתה בגדר נעדרת. שלא ידענו מה עלה בגורלה. שהרגשנו שאנחנו לבד מול העולם.

וכך, מיום ראשון בצהריים ועד היום (שלישי) בצהריים, אנחנו בשיח רצוף מול מד״א. מבקשות בלי סוף שישלחו, ונענות שזה בטיפול ושממש תכף נקבל.

היום בצהריים התבקשנו לחתום על טופס שאומר שאסור לנו לפרסם את ההקלטות והן לשימוש עצמי בלבד, מה שלא היה כמובן לפני כן עם ההקלטות שקיבלנו.
לא התנצלות, לא הסברים, רק טופס טכני. חתמנו בלית ברירה.

ותוך דקה הגיעו אלינו ההקלטות.

נשימה.

בחיל ורעד האזנתי, ולהלן התובנות שלי:

עמית חייגה למד״א 7 פעמים בין השעות 07:18 ועד השעה 10:07 (שימו לב למשחק המספרים של השיחה האחרונה).
אלו הם זמני השיחות: 07:18, 07:41, 08:01, 08:38, 09:14, 09:38, 10:07.

חלקן באורך של מעל 8 דקות. חלקן קצרות יותר.
7 פעמים בפחות מ־3 שעות.

היא מתקשרת שוב ושוב. כל הזמן מבקשת עזרה. מדווחת במקצועיות על מצבם של הפצועים שאיתה ועל המצב בבארי. מתחננת לחילוץ ופינוי עבור הפצועים. שואלת שאלות ענייניות בתקיפות ואסרטיביות. מנסה להבין ללא הרף איפה הצבא ואיך זה ייתכן.

אם עד עכשיו חשבתי שהבנתי איזה גיהנום אחותי עברה ביום הזה, היום הבנתי שהגיהנום הוא הרבה יותר מפחיד ומזעזע.

אם עד עכשיו חשבתי שהבנתי כמה מדהימה אחותי, כמה היא מסורה, כמה אמיצה, כמה מטורפת, היום הבנתי שהיא פי כמה וכמה.
היא פאקינג גיבורת־על. חלל שלא המציאו בשוברי הקופות הכי גדולים שיש.

גם השיחות שקיבלנו היום לא תואמות למשכי השיחה שנאמרו לנו, משמע הן עברו עריכה.

אין לי ולמשפחה שום טענה, חלילה, כלפי המוקדנים, שהיו בעצמם חסרי אונים ובכאוס בל יתואר, ועשו את המיטב שלהם.

ניגשתי היום לתחנת משטרה והגשתי פנייה לקבל את ההקלטה של עמית למשטרה. מקווה שנקבל, ומהר.

אנחנו עובדות על לקבל אישור בכל זאת לפרסם את ההקלטות, אם ומתי שנבחר. העיקר שזה יהיה לבחירתנו.

תחשבו כמה חומרים ומידע עוד יש שאנחנו, ועם ישראל כולו, לא יודע ולא מודע לקיומם. ושוב המסקנה שלי: עד שלא תקום פה ועדת חקירה ממלכתית, לעולם לא נדע באמת מה היה באותו יום.

וככל שהזמן עובר, העדויות האלה נעלמות לאיטן, הראיות מטשטשות, הזיכרון מתעמעם.

עד שלא תקום פה ועדת חקירה שום דבר לא יחזיר אותה.
ועכשיו האדרנלין מתחיל לשקוע, והמציאות המסויטת מכה שוב בפרצוף.

חנה כהן, דודתה של ענבר הימן בפוסט מזוקק ומדויק ⬇️

״כשענבר גיבורת ישראל הייתה שנתיים זרוקה באדמת עזה המקוללת בשבי....

כשביזו את כבודם של הנרצחים שלנו..
כשהלינו את קבורתם...
כשהתעללו והשחיתו את גופותיהם שהיו מפוזרות וזרוקות ברחובות עזה.
לא ראיתי את התושבים החרדים של בני ברק וירושלים יוצאים בהמוניהם לרחובות וזועקים לעזרת "אחיהם" היהודים הנרצחים הקדושים שכבודם נרמס ומחולל בעזה

אבל על 2 תינוקות מחשש שילינו את קבורתם וינתחו את גופותיהם העלתם את המדינה בלהבות...

עם כל הכאב והצער שבדבר רובכם מרגישים שאנחנו לא חלק מכם ובטח לא "אחים" שלכם ורובכם לא תילחמו לא עבורנו ולא לצידנו.״

מדויק.

זאת האמת הכואבת חברים.

וחייבים לדבר על זה.

אין רואים את הרוח,

אבל היא הנוהגת את הספינה,

ולא הסמרטוטים האלה

המתנפנפים מעל התורן לעיני כל

הִבְטַחְנוּ גֶּשֶׁם בְּשַׁבָּת, אַךְ גֶּשֶׁם לֹא הָיָה
בְּרֹב מֶרְכַּז הָאָרֶץ. וְחָשְׁבוּ: זֹאת הֲזָיָה.
אֲבָל הַיּוֹם קַר וְגָשׁוּם – חִזּוּי דֵּי אַחְרָאִי.
וּמָה עָדִיף: תִּקְוָה שְׁגוּיָה אוֹ צַעַר וַדָּאִי?
נִדְבֹּק בַּקֹּר, אִם כֵּן: מָחָר יִהְיֶה כָּאן קַר,
וּבַמֶּרְכָּז וּבַצָּפוֹן יֵרֵד גַּם גֶּשֶׁם קַל.
בַּלַּיְלָה קַר, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ אֲפִלּוּ לְקָרָה
בְּכָל עִמְקֵי צָפוֹן וּבַגּוֹלָן. וּמִי קָרָא
אֶת כָּל זֶה וְחָשַׁב שֶׁהִשְׁתַּגַּעְנוּ? זֶה מוּבָן.
לָכֵן כָּתַבְנוּ תַּחֲזִית מִתַּחַת לַתְּמוּנָה
בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא נַחְטֹף תְּלוּנָה.

‏"הוא שלח ידו בכל:

סיפק נשים לבתי זונות בדרום,

הבריח סמים משכרים מסוגים שונים,

עסק בהימורים על סוסים,

ועם הבחירות,

נעשה לאחד העסקנים הפעילים ביותר

שעל החוף הדרומי."

שבועיים אחרי שחילק מיליון שקל בטקס פרסי קולנוע אלטרנטיבי שיצר, נודע היום כי משרד התרבות של השר מיקי זוהר מקצץ את הפרס לספרות ילדים על שם דבורה עומר. הפרס, המחולק לחמש קטגוריות וסכומו הכולל עומד על 100 אלף שקלים, לא יחולק לשנת 2025 ועתידו אינו ברור. ממשרד התרבות נמסר כי "בשל קיצוץ בתקציבי המשרד בשנת 2025, חלק מהפרסים המדוברים לא חולקו. תקציבי הפרסים לשנת 2026 טרם נקבעו והמשרד יעדכן בהמשך".

פרס דבורה עומר נוסד במקור בשנת 2005 בשם "פרס שרת התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית לילדים ונוער", ביוזמת לימור לבנת, אז שרת החינוך, ועשור אחר כך נקרא מחדש על שמה של עומר. סכום הפרס מחולק בין זוכים בפרס מפעל חיים במסלול ילדים ובמסלול נוער (25,000 שקלים לכל זוכה), סכום זהה ניתן לספר לילדים וגם לספר לנוער ו-10,000 שקלים מחולקים לספר המושאל ביותר בספריות הציבוריות. בעבר זכו בפרס סופרים נודעים, מאורי אורלב ועד גלילה רון פדר, יהונתן גפן ותמר ורטה זהבי.

שהם סמיט, שזכתה פעמיים בפרס, מסבירה כי "מעבר לתרומה הכלכלית שהיא מאז'ורית במקצוע שהפרנסה ממנו קשה, יש במתן הפרס הכרה בערכו של דבר. במדינה מתוקנת מתן פרס אמור להשפיע החשיפה של סופרת, להגביר תפוצה ולהביא ליותר מפגשים עם תלמידים. כאן זה לא קורה".

"כשסופר או סופרת זוכים בפרס, מעמדם משתנה במידת מה", מסבירה גם מאירה ברנע גולדברג, מחברת ספרי "כראמל". "השדה הספרותי מתייחס אליהם אחרת. פרס יוצר תשומת לב, פותח דלתות, ולעיתים גם מעניק לגיטימציה בעיני מי שלא הכירו את היצירה קודם. בכל פעם שפרס ספרותי מבוטל או לא מחולק, במיוחד כזה המוקדש לילדים ולנוער, זה מרגיש כמו מכה במקום הרגיש של התרבות. ובכל זאת, אני רוצה להאמין שאין כאן זלזול ושבשנה הבאה הוא יחזור".

ברנע גולדברג מציינת כנקודת אור את המאבק על תקציב הספריות הציבוריות שהצליח והביא לכך שהתקציב אפילו גדל השנה ומביעה תקווה שהפרס ישוב ויחולק בקרוב, אבל דומה שאחרים אופטימיים פחות. חלקם מציינים קיצוצים אחרים - בלי קשר למשרד התרבות - כמו פרס רמת גן ופרס לאה גולדברג, שניתנו בעבר לספרי ילדים ובוטלו בשנים האחרונות, או מהלכי קיצוץ נוספים ועגומים למשל בסל תרבות, שבקיץ האחרון נודע על הכונה לקצץ 80 אחוז מתקציבו.

"לחסל דווקא פרס על שמה של סופרת כל כך חשובה וכל כך משמעותית שדורות על דורות קיבלו דרכה הבנה והיכרות עם ההיסטוריה, זה זלזול ופגיעה ממשית", אומרת גם הסופרת והזוכה לשעבר, תמי שם טוב. "פרס הוא חשוב ויוקרתי ומרשים ילדים וביטול שלו הוא להוריד את התרבות שלהם למדרגת לא חשוב. זאת לא רק פגיעה בסופרים אלא בילדים. זה חבל ועצוב וזה מזלזל. דרך פרס בונים מוסד. זה חשוב. ביטול שלו ככה פוגעי בסופרים, פוגע בילדים ופוגע בקריאה".

וישנם גם מי שקוראים את הכוונה מאחורי הביטול החטוף, ללא הודעה או הסבר: "ההחלטה לבטל את הפרס לא מפתיעה אותי. אחרי שהורידו את יוצרי הקולנוע על הברכיים, עכשיו עושים הכל כדי לבטל, בינתיים רק באופן סמלי, את הספרות", אומרת גליה עוז, גם היא זוכה לשעבר. "את התקציב הצנוע של פרס דבורה עומר העבירו לפרס החדש שמיקי זוהר חילק לקולנוענים שמתנהגים יפה, כלומר לאנשים שהם לא שי כרמלי פולק. זה כל הסיפור. סופרי ילדים כמוני לא מדברים על פוליטיקה בבתי ספר יסודיים, אבל אנחנו מסומנים, אנחנו אויב פוטנציאלי. השלטון מבקש לבטל עכשיו לא רק את מי שמתנגד לו, אלא גם את מי שלא משתף פעולה באופן פעיל".

ומסכמת סמיט: "אני חושבת שביטול הפרס הוא ביטוי מזוקק של הבוז של הממשלה לאמנות ולתרבות, לתרבות הילד וגם לילדים עצמם. ספרות ואמנות הם המסד למה שמבחין בינינו לבין בעלי חיים, לעידון, וגם להרחבת עולם ולמבט בקורתי על העולם. הממשלה הזו מעוניינת בנתינים צייתנים ולא באזרחים חושבים וקיצוץ בתרבות היא הדרך. מעבר לזה די ברור שפרסים לאמנות ולתרבות נתפסים על ידי הממשלה כפרס למתנגדיה, לסמולנים. אין פה שום מחשבה על העתיד או הבנה של הפגיעה האנושה באזרחי העתיד".

"מה שעושה אותנו עצובים,

נשאר אתנו/

יש לו שמות כמו לרחובות/

רק הדברים השמחים/

זורמים הלאה/

בלי שם" 

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאַתְּ קוֹרֵאת אֶת הַשִּׁירִים הַלָּלוּ

–אֶת שֶׁאֶת עֵינַיִךְ וְאֶת יָדַיִךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת

–אַתְּ שֶׁאֶת פִּיךְ וְעֵינַיִךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת

–אֶת שֶׁאֶת מִלּוֹתַיִךְ וְדֵעוֹתַיִךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת –

אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁנִּסִּיתִי לִבְנוֹת טִעוּן

אוֹ לְהַבְנוֹת נוֹף:

נִסִּיתִי לְהַקְשִׁיב

לַקּוֹל הַצִּבּוּרִי שֶׁל זְמַנֵּנוּ

נִסִּיתִי לִבְחֹן אֶת הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי שֶׁלָּנוּ

כְּמֵיטַב יְכָלְתִּי

–נִסִּיתִי לִזְכֹּר וּלְהִשָּׁאֵר

נֶאֱמָנָה לָפְּרָטִים, לָשִׂים לֵב

אֵיךְ בְּדִיּוּק הִתְנוֹעֵעַ הָאֲוִיר

וְהֵיכָן נִצְבוֹ מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן

וּבִידֵי מִי הָיְתָה הַסַּמְכוּת עַל הַהַגְדָּרוֹת

וּמִי רַק נִצְּבָה שָׁם וְקִבְּלָה אוֹתָן

כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם שֶׁל הַחֶמְלָה

הֻחְלַף בַּשֵּׁם אַשְׁמָה

כַּאֲשֶׁר לְהַרְגִּישׁ עִם בֶּן אֱנוֹשׁ זָר

הֻכְרַז דָּבָר שֶׁאָבַד עָלָיו הַכֶּלַח.

"יצחק עמית הוא מגלומן אלים, דורסני, שגונב את הדמוקרטיה הישראלית. התוצאה תהיה שנדרוס אותו"

(שר האוצר בצלאל סמוטריץ', בפתח ישיבת סיעת הציונות הדתית, יום שני, 29 בדצמבר 2025).

142 שופטים בדימוס פירסמו שלשום מכתב פתוח, שבו גינו את הקריאה של שותפו הבכיר של בנימין נתניהו לקואליציה לדרוס את נשיא בית המשפט העליון: "מתקפות הרסניות אלה, שהן חסרות כל צידוק, מצד נבחרי ציבור ושרי ממשלה, הפכו חזיון יומיומי של טירוף מערכות נטול רסן, המאיים על התשתית הדמוקרטית של המדינה", כתבו השופטים.

אבל כמו תמיד, גם ממכתבם הנרגש של השופטים, כמו גם מפסיקותיהם והתבטאויותיהם בשנים האחרונות — מאז החלה לקרוס הדמוקרטיה הישראלית — נעדרת כל התייחסות לשאלות החשובות ביותר: מדוע וכיצד נהפכו "חזיונות הטירוף" לעניין שביום־יום, כלומר הם חוזרים שוב ושוב ונהפכים לעניין שבשגרה.

דווקא משופטים מלומדים שכולם ישראלים ורובם יהודים ראוי היה לצפות מזמן שיפנימו באופן מלא את הנקודה בהיסטוריה שבה נמצא הפרויקט הציוני — כי מי אם לא אנחנו אמורים לזהות ראשונים את הדפוסים ההיסטוריים המוכרים של עליית משטר פאשיסטי.

ואין מקום טוב יותר ומרכזי יותר להבין את אותה "שגרת יום־יום" של חזיונות טירוף מאשר שידורי ערוץ הטלויזיה המרכזי של ישראל — חדשות 12. ביום שני בערב, כמה שעות אחרי הקריאה של סמוטריץ' לדרוס את נשיא בית המשפט העליון, ערכה המגישה קרן מרציאנו "דיון" קצר באולפן בנושא. מהר מאוד התברר שגם "החזיון המטורף" האחרון, הקריאה של שר אוצר לדרוס את נשיא העליון, לא מוציא את מכונת הכסף והרייטינג של חדשות 12 משיווי המשקל והפורמט הרגיל שלה — "שני צדדים". דריסת נשיא בית המשפט העליון — בעד ונגד.

מרציאנו פונה תחילה לפרשן לכל נושא עמית סגל, נכס אדיר של הקונצרן התקשורתי, צינור המידע הכי מהיר, ישיר ויעיל ללשכות עם הכוח והמידע. סגל, הפתעה עצומה, סבור שסמוטריץ' צודק. הוא לא מתלהב מהסגנון ונוזף בשר האוצר שהיה עליו להתבטא בצורה מתוחכמת יותר. אבל באופן כללי סגל מברך. הוא רק מאוכזב שזו רק רטוריקה ואין עדיין תוצאות בשטח.

לאחר שסגל נושא את נאומו מגיע הרגע, בהתאם לכללי הפורמט "לאזן". מרציאנו פונה לתאומו של סגל: בן כספית. הוא כמובן מתנגד. חושב שזו שערורייה נוראית מה שאמר שר האוצר ומזהיר מרצח פוליטי. כספית, רהוט וחד במיוחד הערב, הרי כל כך מאומן למשימה הזאת וממלא אותה על הצד הטוב ביותר. טוב לרייטינג, טוב להגנה על הערוץ ובעליו מהשלטון. כספית "מאזן" ובעיקר מנרמל. ואין לכם מאזן טוב ומיומן ממנו: בבקרים הוא מאזן את הפאשיסט הכריזמטי ינון מגל ברדיו 103, ובערב ובסופי שבוע הוא נותן את השירות הזה כשסגל שולט באולפן.

בעוד סגל, כספית ומרציאנו דנים באולפן בכובד ראש ביתרונות ובחסרונות של דריסת נשיא בית המשפט העליון, החוקרים של השב"כ תחת דוד זיני כבר דופקים בדלתות בתיהם של פעילי מחאה ומציעים להם, בידידות, לסור לתחנת המשטרה הקרובה; תלמידי תיכון ברמת גן יורקים על מפגינים נגד שר החינוך וקוראים להם לחזור ל"גטו"; ומליציות עצמאיות של תומכי ליכוד מטילות ברחובות אימה על מתנגדי השלטון. אבל אסור לטעות בעניין הזה: החקירות והאלימות הפיזית הן לא המכשיר העיקרי של השלטון. הנשק הוא הנורמליזציה של הטיעונים שמצדיקים אותן. כששפה שמציגה מוסדות דמוקרטיים כגנבי ריבונות נעשית מובנת, מתקבלת — הדמוקרטיה כבר דוהרת מטה במדרון.

המשפטן וחוקר מדע המדינה היהודי־גרמני קארל לואנשטיין כתב שנתיים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה שהפאשיזם לא ניצח בכוח, אלא באמצעות שימוש שיטתי בחירויות הדמוקרטיות עצמן, ובראשן חופש הביטוי וחופש העיתונות — כדי לפרק את הדמוקרטיה מבפנים.

הפאשיזם אינו בראש ובראשונה אידיאולוגיה, אלא טכניקה של שלטון. זאת שיטה שמשתמשת בשפה, בדימויים ובמסגרות חוקיות כדי להשיג שליטה. התעמולה דרך תקשורת ההמונים, בעבר רדיו וכיום טלויזיה ורשתות חברתיות, היא הכלי העיקרי של הפאשיסטים. היא אינה פונה לשיקול דעת רציונלי, אלא לרפלקסים רגשיים — פחד, עלבון, זהות, זעם. כששיח כזה משתלט על המרחב הציבורי, עצם האפשרות לדיון דמוקרטי מתפוגג.

לואנשטיין, כמו היסטוריונים וחוקרי תקשורת רבים, הבינו שהפאשיסטים לא צריכים להשתלט מיד על כל כלי התקשורת. הם צריכים קודם להרוס את אמינותם ולתייג אותם כאויבי העם. לאחר שלב זה, צנזורה או השתלטות משפטית נהפכות לקלות ולגיטימיות בעיני הציבור. בטורקיה, בהונגריה ובפולין חזר בעשור האחרון המודל של גרמניה משנות ה–30 של המאה הקודמת: קודם התעמולה משתלטת על השיח, מיד לאחר מכן האמון בעיתונות קורס, בתי המשפט מותקפים ומואשמים בפוליטיזציה, סמכויות חירום מנורמלות, והדמוקרטיה מתה באמצעים חוקיים.

גרמניה של ויימאר היא המודל המוכר ביותר: לפני ביטול בית המשפט החוקתי וחוק ההסמכה של 1933, העיתונות השמרנית כבר תיארה את השופטים כאליטה מנותקת שחוסמת את רצון העם. חנה ארנדט תיארה בדיעבד כיצד השפה של ההשפלה קדמה תמיד לשפה של החוק — הבורגנות העיתונאית ניסתה להישאר מנומסת מול הבלתי־מנומס, רציונלית מול הבלתי־רציונלי, ובכך ויתרה על אמת.

הדפוס חזר בפולין בעשור האחרון. כשהנהגת מפלגת PiS האשימה את בית הדין החוקתי ב"גניבת ריבונות העם", רבים מכלי התקשורת המרכזיים בחרו לתאר את המצב במונחים טכניים: "משבר חוקתי" או "מחלוקת פרשנית". העיתונות טעתה לחשוב שמדובר בוויכוחים טכניים, על סעיפים — בעוד זה היה ויכוח על עצם הלגיטימיות של שופטים. כשהיא הבינה זאת, כבר לא נותרה מערכת שיפוטית להגן עליה.

גם בהונגריה זה עבד כך: ויקטור אורבן לא איים באלימות, אלא דיבר על הצורך ב"איזון" ו"ריבונות לאומית". סביבו נבנה שיח שבו בתי המשפט הוצגו ככוח זר. התקשורת ההונגרית דיברה על חוקיות בזמן שהבעיה הייתה לגיטימציה. חוקיות אפשר לשנות. לגיטימציה אובדת פעם אחת.

בטורקיה, לפני הטיהורים הגדולים של מערכת המשפט, התקשורת המרכזית דיברה על "מתיחות" בין הממשלה לשופטים. כשרג'פ טאיפ ארדואן האשים את בתי המשפט בחתרנות, הפרשנים אמרו שיש "גרעין אמת" בטענה שהמערכת אליטיסטית.

אולי אפשר גם ללמוד מהתקדים של ונצואלה. הנשיא לשעבר הוגו צ'אבס דיבר בגלוי על שופטים כעל "אויבי המהפכה". התקשורת הפרטית התנגדה לו, אך עשתה זאת באמצעות פרסונליזציה: צ'אבס טיפוס קיצוני. היא לא הצליחה להסביר לציבור את ההתקפה כמשהו הרבה יותר יסודי, מוסדי ומסוכן.

באל־סלבדור הנשיא האשים את השופטים ב"הגנה על פושעים", והתקשורת דיווחה על כך כרטוריקה פופוליסטית. מהר מאוד השופטים הודחו. כמו בישראל, התקשורת ברוב המדינות האלה ניתחה את הסגנון, את הפרטים, הסעיפים, ולא את הכוונה. ובפוליטיקה פאשיסטית הכוונה היא הכל.

כמובן שזאת רשימת מדינות עם היסטוריה, תרבות ומוסדות שונים מישראל. אין בהן, למשל, חסידים של הרב קוק עם תוכנית לכינון מדינת הלכה במזרח התיכון. אבל גם יש מכנה משותף: תפקיד התקשורת המרכזית כמתווכת. רובה אינה תומכת בצורה מודעת במהלכים של השלטון הפרוטו־פאשיסטי, אך היא זו שמחליטה אם הציבור יבין אותם כחריגה מאוד מסוכנת או כעוד פרק במחלוקת פוליטית. היא זו שאחראית לכך שהמרחב הציבורי נכבש בידי נורמליזציה של טיעונים אנטי־דמוקרטיים.

כשהפרשנים באולפני החדשות בטלוויזיה מתמקדים בסגנון של סמוטריץ', הם למעשה מאמצים את הטענה שיש לדרוס את בית המשפט. הפאשיסטים לא מנסים לגרום לנו לאהוב דיקטטורה, אלא לשכנע אותנו שהמוסדות הדמוקרטיים שמגבילים את הפוליטיקאים אינם לגיטימיים.

השפה היא זאת שיוצרת את המציאות. כששר אוצר מדבר על הצורך "לדרוס" מוסד חוקתי, והתקשורת מתייחסת לכך כאל בעיית סגנון,
היא מסייעת להפוך את הבלתי־נסבל לנסבל.

סמוטריץ' ראה מיד באותו ערב שההתבטאות שלו נחלה הצלחה עצומה. במקום גינוי, הוקעה או חקירה, הוא "עורר דיון", ואז הסביר: אנחנו נדרוס את יצחק עמית כי "אין לנו ברירה".

מה מצופה מתקשורת ועיתונאים שאינם מחפשים רק כסף, רייטינג וגישה למקורות המידע? הם לא צריכים להיכנס בנעלי האופוזיציה הרפה והמבולבלת. העיתונות צריכה להיות מקצועית, אחראית ומדויקת. היא צריכה להסביר לציבור מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית לבין שלילת הלגיטימיות של התשתית הדמוקרטית.

בעיקר היא צריכה ללמוד עכשיו מההיסטוריה. כי היא תישאל, ולא עוד שנים רבות: מדוע לא ראיתם? והתשובה החוזרת של עיתונאים בכל אותן מדינות הייתה: ראינו, אבל חשבנו שזה ייעצר. וההיסטוריה מלמדת שזה לעולם לא נעצר מעצמו. זה נעצר רק כשהחברה האזרחית, ובמרכזה התקשורת, מסרבת לנרמל.

הדמוקרטיות אינן מתות כי איש לא מתנגד או מזהיר מפני הסכנות. הן מתות כשהעיתונות, הקהילה העסקית, החברה האזרחית, האליטות באקדמיה, בתי המשפט, הפוליטיקאים ואיגודי העובדים ממשיכים להתנהג כאילו יש כאן ויכוח, כאילו התשתית הדמוקרטית עדיין עומדת על תילה, כאילו הדמוקרטיה חזקה מספיק כדי לשרוד. אבל מי שלא הבין בסוף 2025 עד כמה מסוכן ומתקדם המצב שבו אנחנו נמצאים, ספק אם יבין זאת עם כניסתנו ל–2026 — שנת הבחירות הגורלית ביותר שידענו.

בַּלֵּב שֶׁלִּי, בַּלֵּב הַלָּבָן שֶׁלִּי,

לְעוֹלָם אֲחַכֶּה שֶׁיָּבוֹא

יוֹם, יָבוֹא עֶרֶב, יָבוֹא לַיְלָה,

יָבוֹאוּ עוֹד אֶלֶף שָׁנִים, וּבְרֶגַע

קָטָן וְנָדִיר יָבוֹא אֵיזֶה הֶרֶף-עַיִן פִּלְאִי,

מָאגִי,

עַל-אֱנוֹשִׁי,

שֶׁיִּמְחַק אֶת כָּל חֹסֶר הַהֲבָנָה בֵּינֵךְ לְבֵינִי