לפני שנתיים. 29 ביוני 2021 בשעה 18:47
גם הבדסמ זה באשמת אמא שלי.
Black Iris III
לפני 3 שנים. 13 בדצמבר 2020 בשעה 15:20
ברגע הזה ממש לא נשאר אף אחד להכאיב לו,
אז סוף סוף אני יכולה לחזור למקורות,
ולהכאיב לעצמי.
לפני 3 שנים. 23 בספטמבר 2020 בשעה 21:07
אני לא אוהבת את חוסר המודעות שמגיעה עם העדכונים המבלבלים האלו. אני לא אוהבת לא לדעת איפה אהיה מחר. מחרתיים. אני לא רוצה להשאר לבד בדירה. פעם שעברה הקירות התכווצו עד שלא נשאר לי אוויר. אני לא רוצה להשאר אצל ההורים. הם נוגעים במקומות שמוציאים אותי מכל איזון אפשרי.
אני מפחדת, אני חסרת נחת. אני רוצה ודאות, אני רוצה נוף פתוח וידיים סביבי שיגידו שיהיה בסדר.
יהיה בסדר, אני אהיה חזקה. אבל בדיוק עליתי על המסלול, אתם יודעים? יש דברים טובים שקורים, אני מביאה את עצמי למוקמות טובים. לא רעים. אני לא רוצה לחזור לשתות כל יום. אני רוצה להמשיך לרוץ. להסתער קדימה.
אני מפחדת. אני מפחדת ואין לי אף אחד לדבר איתו על זה, וגם אם היה לי לא היה עם מי לדבר.
כשהדלת ננעלת וכשלא ברור מתי היא תפתח הבדידות הופכת מאוד משמעותית.
לפעמים אני חושבת על ההחלטות שקיבלתי ואני מתחרטת עליהן. לא באמת. לא יודעת.
לפני 3 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 16:02
אם את מוצאת את עצמך מתחמקת מלעשות משהו שאת לא רוצה לעשות, נגיד ללמוד למבחן, תחשבי חכם ופרודקטיבי, ובזמן שאת מתחמקת תעשי משהו אחר שאת לא רוצה לעשות, נגיד לסדר את הארון. ואז, כשלא תרצי לסדר את הארון, תלמדי למבחן ולהיפך.
ובמקום הכל תראי the office ברצף, וכשיחשיך בחוץ תביני שלא עשית בעצם שום דבר חוץ מעוד בלאגן, ואז תרגישי את תחושת הכשלון המנחמת ותזכרי שתמיד תשאי איתך את משא האכזבה שלך מעצמך.
תעדכנו איך הלך!
לפני 3 שנים. 18 בספטמבר 2020 בשעה 18:26
הוא: "מעולם לא ראיתי אותך ככה.."
היא: "איך?"
הוא: "כל כך עמוק.. בתחת של ברווז..."
אני (שיכורה): "פורפליי!"
לפני 3 שנים. 7 בספטמבר 2020 בשעה 20:50
לפעמים אני תופסת את המוח שלי מחפש דרכים לרדת עלי.
לפני 3 שנים. 2 בספטמבר 2020 בשעה 15:00
הקדמתי למפגש עם חברות במטרה לשתות לבד ולקרוא ספר,
האם אני גייגר?
אה, אני לובשת ג'ינס. לא משנה.
לפני 3 שנים. 30 באוגוסט 2020 בשעה 19:33
כמו שאפשר לדעת את גילו של עץ לפי מספר הטבעות בגזע שלו,
אפשר לדעת כמה זמן לא הזדיינתי לפי אורך השערות בכוס שלי.
לפני 3 שנים. 29 באוגוסט 2020 בשעה 20:39
יש תחושה שהכל במקום ושלנצח הכל יעמוד באוויר.
לפני 3 שנים. 20 באוגוסט 2020 בשעה 11:41
כבר כמה ימים בבית עם מעט תקשורת אנושית, וכשזה בא יחד עם הPMS השילוב אכזרי.
התחושה הקבועה של חוסר ערך עצמי מהולה בבדידות מזקקת את השנאה העצמית.
המיטה הריקה מביאה איתה דמעות.
והאמת היא מרה ונחושה: אני לא רוצה לישון לבד הלילה.
אבל האור עדיין נכבה, הגוף מתכסה בשמיכה, העיניים נעצמות, והנה כבר יום חדש.