אני לא אוהבת את חוסר המודעות שמגיעה עם העדכונים המבלבלים האלו. אני לא אוהבת לא לדעת איפה אהיה מחר. מחרתיים. אני לא רוצה להשאר לבד בדירה. פעם שעברה הקירות התכווצו עד שלא נשאר לי אוויר. אני לא רוצה להשאר אצל ההורים. הם נוגעים במקומות שמוציאים אותי מכל איזון אפשרי.
אני מפחדת, אני חסרת נחת. אני רוצה ודאות, אני רוצה נוף פתוח וידיים סביבי שיגידו שיהיה בסדר.
יהיה בסדר, אני אהיה חזקה. אבל בדיוק עליתי על המסלול, אתם יודעים? יש דברים טובים שקורים, אני מביאה את עצמי למוקמות טובים. לא רעים. אני לא רוצה לחזור לשתות כל יום. אני רוצה להמשיך לרוץ. להסתער קדימה.
אני מפחדת. אני מפחדת ואין לי אף אחד לדבר איתו על זה, וגם אם היה לי לא היה עם מי לדבר.
כשהדלת ננעלת וכשלא ברור מתי היא תפתח הבדידות הופכת מאוד משמעותית.
לפעמים אני חושבת על ההחלטות שקיבלתי ואני מתחרטת עליהן. לא באמת. לא יודעת.
