סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Black Iris III

לפני שבוע. 17 במאי 2020, 23:35

לרגל זה שאנחנו כבר חמישה חודשים יחד בקשר פתוח, וכדי לחלוק את הכיף שלנו, אני והסוטה שלצדי רוצים להכיר אנשים: כאלה שיכולים להיות חברים טובים, או שותפים להרפתקאות.

אנחנו איכותיים, אקדמאיים, בדיוק חזרנו מחו"ל. סתם, אנחנו פשוט שני חבר'ה נחמדים שאוהבים לשתות, לראות סרטים (ולנתח להם את הנשמה), להתכרבל ולהצליף זה בזו ולהיפך. 

מבחינת אוריינטציה, שנינו אוהבים הכל. אנחנו מחפשים אנשים ולא רשימת אקטים. זו יכולה להיות בחורה חמודה שרוצה להצטרף אלינו לכירבולים ליליים, שיחות ארוכות וחוויות סוטות, או זוג שרוצה להצטרף להליכות בים ומדי פעם להשתולל יחד. זה לא צריך להיות מכוון מטרה. כל עוד יש בינינו כימיה, הכל הולך.

אם משהו מזה נשמע לך מעניין, אם בא לך להצטרף לשני אנשים כיפיים ולהרגיש ולהיות חלק, תרגישי בנוח לפנות אלינו.

נשמח לשמוע מכם :)

לפני שבועיים. 14 במאי 2020, 19:34

השותפה הפרידג'ית חוגגת שנה עם בן הזוג הונילי. בגלל שבניגוד אליה לי אין חיים, והוא גר עם 3 שותפים - בית ריק זה מאורע נדיר עבורם. 

אז החלטתי לפרגן ולנסוע סופש להורים, ככה, שיזדיינו בכיף. 

ואם היה לי אומץ הייתי מבקשת, אם הם יכולים בבקשה להתחשב, להשתחרר, ולהואיל בטובם להזדיין. לא לשכב, לא לעשות אהבה, לא להצניע גניחות על רקע סרטי אקשן - אלא להזדיין מכל הלב. ואם אפשר, אז על הספה בסלון. ובמטבח, וגם אצלי על המיטה. 

בחייאת, רק שלא אהיה אצל ההורים שלי שלושה ימים לשווא. 

לפני חודשיים. 26 במרץ 2020, 11:56

אין על הקלאסיקה הנעימה של לדפוק את הראש בקיר. הבריחה האולטימטיבית. יש בה הכל, יש בה כעס, תסכול, כאב, ייאוש. באופן כללי כל פורמט של להכאיב לעצמי. לנשוך את היד חזק, בבסיס האגודל, לשרוט את הזרוע, למשוך בשיער. זו בריחה קלה כשהכל מתחיל להיות קשה מדי, יותר מדי. כשאני לא מרגישה שאני מסוגלת להכיל את זה, כשאני לא יודעת איך בכלל להתחיל לעבד את זה. אני עומדת לבד בקוליסאום, ומהכלוב מולי יוצאת מפלצת עצומה שמיתמרת לשמיים ואני כל כך קטנה וחסרת אונים. אז עדיף כבר להצטרף אליה. בואי, אני אקל עלייך. תראי, אפשר להכאיב לי גם כאן וכאן. והנה, גם שם אני חלשה, ואת שומע את הדבר ההוא שחשבתי אתמול? איך העזתי בכלל, שם את יכול להכות חזק. בואי נפרק אותי ביחד. 

ייתרון נוסף הוא שזה לא מרגיש כמו הדרך הקלה. להיפך. הרי אם סבלתי בקרב, אם הפסדתי - אז זו בטוח לא הדרך הקלה. הדרך הקלה היא לנצח. אבל זו כן הדרך הקלה, ואני כל כך אוהבת לברוח לשם. יש שם משהו מפתה, נצחי ובלתי מנוצח. הדרך ידועה, התוצאה ידועה. רעה, אבל ידועה. איך אני אתמודד עם זה? בסופו של דבר אני אצליח. עם הרבה כעס והדחקה. אפרק את עצמי, ארגיש נורא, אשלים עם זה ואכסה על זה ואמשיך הלאה. 

הדרך הקשה היא להוציא את החרב הקטנה שלי ולצאת לקרב. וכמיטב הקלישאות, בזמן שאני מסתערת קדימה אגלה שאני לא כל כך קטנה, שהחיה לא כל כך גדולה, ושהכוח - היה בי כל הזמן הזה.

 

 

 

-----

אגב, כדי לוודא שהביטוי בכותרת קיים חיפשתי אותו בגוגל, ומה אני אגיד לכם? Urban Dictionary אף פעם לא מאכזב.

לפני חודשיים. 25 במרץ 2020, 20:29

משהתחיל לשקוע האבק על זירת הקרב,

והורינו על הבסיסים להתחיל בהליך הסרת המנגננות,

התיישבו דברים על מקומם

ומתחילה להתגלות שגרה יפהפיה.

לפני חודשיים. 23 במרץ 2020, 17:15

טוב, כשהחרדה ירדה, הגיע הזמן להודות - אני מתה על הסידור החדש הזה. 

אף אחד לא מצפה ממני להיות בשום מקום שהוא לא הספה שלי, וזה די קסום.

 

מומלץ לכולם להיות בלי ילדים, אתם לא מבינים איזה כיף זה.

לפני חודשיים. 22 במרץ 2020, 16:52

יש התקהלות קטנה בחדר 309 בבניין מתמטיקה האפור. תיכף יתחיל הסמינר, יש פירות על השולחן ופינת קפה. אני והוא כבר התפצלנו, הוא הלך להכין את המצגת ולוודא שהיא עובדת, ואני מקשקשת עם כמה דוקטורנטים שאני מרגישה איתם בנוח.

בזמן שכולם מתיישבים המבטים שלנו נפגשים לרגע ואני שולחת לו נשיקה קטנה וחיוך ענק. הוא מחייך במבוכה הקטנה הזאת שלו, ואני מרגישה שהנוכחות שלי מחזקת אותו. כשהוא מציג הוא רהוט, כריזמטי ומעניין. והוא עונה על כל השאלות בצורה מדויקת וחדה, ואני כל כך מתרשמת ממנו. אפילו ששמעתי את ההרצאה הזאת לפחות פעם אחת לפני, היא עדיין מסקרנת אותי, ואני כל כך מרותקת אליו.

ואני מתבוננת על הסיטואציה, איך כל הסגל של החוג מקשיב לו עכשיו. האנשים האלו שלימדו אותי, שהשכילו אותי, שנתנו לי את הידע להתחיל להבין את העבודה שלו. האנשים שמתחילת התואר הסתכלתי עליהם מלמטה. ואני מרגישה כל כך קטנה לידם, כמעט חסרת חשיבות.

 

ורק אני הוא יודעים שאתמול בלילה,

רנסנס הקטנה וחסרת החשיבות,

זיינה אותו בתחת.

לפני חודשיים. 21 במרץ 2020, 19:39

השותפה שלי היא שיא הפרידג'יות. מלכת הקרח והאדישות. מחייכת בקמצנות. כשסיפרתי לה שהחתולה של חברה משותפת שלנו מתה, היא אמרה "חבל", וזהו. ויש עוד מליון דוגמאות. היא מקסימה בדרכה שלה, אבל כל כך עצורה. עכשיו, אני יודעת שאני טובה בלפתוח אנשים (קריצה) אבל אליה אני פשוט לא מצליחה להגיע. נדיר עד לא קיים לראות ממנה מעט חום.

לכן כשחבר שלה בדירה, ובדיוק כשאני יוצאת מהחדר הם עושים איזו תנועה מהירה, כאילו תפסתי אותם במשהו, אני פשוט לא יכולה שלא לחייך לעצמי. השיא היה היום כשהם חשבו שהסרט הקולני שהם שמו ימסך על הגניחות שלה. אני באמת חשבתי שהיא לא מסוגלת לגנוח.

 

הקיצר אני מחייכת לי פה בדירה מאושר בגלל הגמירות של השותפה שלי.

 

ואם זאת לא אחווה אז זה קריפי, ולכן אלך עם אחווה.

לפני חודשיים. 21 במרץ 2020, 18:40

הוא: נפרוק את זה בפעם הבאה שנפגש


רנסנס: יואו כמה דברים נפרוק
          אנחנו צריכים איזה 24 שעות וחבילת קונדומים


הוא: וחבלים וגאג וקולר ושוט


רנסנס: וגלונים של חומר סיכה

 

הוא: או כן