בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Black Iris III

לפני 4 ימים. שבת, 16 בנובמבר 2019, בשעה 12:36

אני כבר יודעת איזה קורסים אני רוצה לעשות,

ובוודאי שכבר שמתי עין על הפרופסור בר המזל שאעשה אצלו את המסטר.

אני ביחסים טובים עם המזכירה, אז היא בטח תתן לי לתרגל איזה קורס סבבה.

יש כמה דוקטורנטים שאני מכירה שיש להם משרד, והם מחכים ליום שבו סוף סוף אהיה זכאית לשולחן באוניברסיטה ואבוא לשבת איתם.

ואני מכירה את הכיתות, את המרצים, את הסטודנטים. 

ואני יודעת איך הכל יראה, וכמה טוב יהיה לי, ובמה אוכל לעבוד.

 

 

ואת כל זה אני הולכת לזרוק לפח בשביל עוד איזו הרפתקאה.

יותר מדי פעמים שחטפתי רגליים קרות והתחרטתי, הרגשתי רע לפני ופחדתי, ובסוף הכל היה בסדר, כאילו ממש בסדר.

אז המסקנה היחידה המתבקשת היא שכשאני מפחדת ממשהו - לא אומר שלא צריך לעשות אותו.

 

מתי אני אלמד להשאר באזור נוחות?

לפני שבוע. רביעי, 13 בנובמבר 2019, בשעה 23:45

טוב עכשיו. המצוקות לא מהותיות. אני מרגישה בטוחה ויפה. אני מרגישה שאני יכולה לאכול את העולם. 

 

אני פשוט כותבת פה רק כשרע. אחת הסיבות הן שכשאני כותבת פוסטים על כמה שרע לי אתם נהנים מזה יותר. יש יותר תגובות ולייקים, ואני לא מאשימה אתכם, זה פשוט המצב. המצב הזה לא רע או טוב, זה פשוט מה שיש. 

אז יש פחות דחיפה לכתוב כשטוב. 

 

בכל מקרה, כשאני מרפרפת בבלוג, נדמה לפעמים שאני תמיד עצובה, ואני לא. רוב הזמן אני מאושרת. בגלל זה אני לא כותבת פה הרבה.

לפני שבוע. חמישי, 7 בנובמבר 2019, בשעה 16:01

נדמה ששנים עברו מאז שהעיניים שלנו נפגשו בפעם הקודמת, ועכשיו העיניים שלו זה כל מה שקיים בעולם הזה. המבט תופס את כל כל החלל שבחדר, נושם את כל האוויר.

והמילים שנדדו אלפי קילומטרים על פני אוקיונסים כדי להגיע לאוזניים שלו, אין להן כבר מקום בחדר, והן מנתפצות על החלונות והדלתות, משאירות אותנו בדממה.

לפני 3 שבועות. שני, 28 באוקטובר 2019, בשעה 20:26

1. יש לי סמינר הסמסטר. אני צריכה להציג מאמר מול הכיתה באנגלית ואני צופה שזה הולך להיות הרגע שכולם סוף סוף יגלו שאני בעצם מתחזה שהסתננה לשנה ג' בטעות.

2. התחלתי לחפש עבודה. מקצועית כזאת, אמיתית. יעני בהייטק. אין לי שום פרויקט להצהיר עליו, יש לי שפת תכנות אחת בארסנל, ואין לי עדיין קו"ח באנגלית. את הכל אפשר לתקן, אבל זה הרבה לתקן. וכמובן, יש את הבעיה שאני מתחזה שהסתננה בטעות לסוף תואר.

3. התחלתי לדבר עם מישהו באוקיי קיופיד, והוא לא יוזם פגישה. ואני יודעת שיכול להיות שהוא ביישן, ואולי הוא רוצה לתת לי להכתיב, והוא בסך הכל ג'נטלמן, אבל אני צריכה שירביצו לי במיטה. בחורים נחמדים לא מרביצים במיטה.

4. בגלל שאני בעצם מסתננת בתואר, ולא באמת יודעת כלום מהחיים שלי, הממוצע שלי לא יספיק כדי שאוכל להתקבל שנה הבאה לתואר שני. לכן, החלטתי לקחת כבר מעכשיו קורס מתואר שני, במטרה להראות להם שאני לא טיפשה, ויכולה לקבל ציונים גבוהים. מן הסתם שזה ילך לפח ואני אכשל וכל התכנית המפוארת שלי תבוא בעוכרי.

5. אני אמורה לקבל מחזור.

 

 

 

לפני חודש. שלישי, 15 באוקטובר 2019, בשעה 13:29

"היו שם חתיכים?"

"כן, אבל לא כל כך הטעם שלי.."

"מה, שחומים?"

"לא, בני אדם"

-------

זה רגש כל כך מאוס. אני לא רוצה להרגיש ככה, אני באמת לא רוצה. אני מסתכלת על גברים ורואה דבילים. אין בי סקרנות אליהם. 

פעם היה קל להרשים אותי, כל גבר היה מעניין ורציתי ללמוד אותו. ועכשיו אני מרגישה שלמדתי הכל, שלאף אחד אין מה להציע לי. אני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת שאני שופטת בחומרה וסתם. 

מה יקרה אם אחלוק מיטה עם דביל? השמיים לא יפלו, הכל יהיה בסדר. אבל אני שומרת על המיטה שלי עם אלפי מנגנוני הגנה. זה מאוס עלי. זה מעיק זה מעצבן אני לא רוצה ככה יותר. אני מרגישה שאם אני חוזרת להתרשם ולרצות אני חוזרת לשחק איזה משחק מייגע וילדותי. הפלרטוט שנהניתי ממנו פעם נהיה שחוק ותפל. לא בא לי לעשות עיניים ולחכות שהוא יפנה אלי כי האגו שלי מספיק מנופח. אני כל כך מפחדת מאכזבה שאני מפחדת לרצות. אולי זו הסיבה, הרבה גברים ישמחו לחשוב ככה. מי אתה שתדחה אותי בכלל? אני לא זקוקה לאף אחד, ודחיה, אני לא מוכנה לה. 

מלכוד מפגר, תסכול מייגע. אני רוצה תשובות. אני רוצה מישהו שיגיד לי לעשות כך וכך. אני רוצה שמישהו יגיד לי מה לא בסדר בי או לפחות שיעזור לתקן. אני לא רוצה להיות שוב אחת שמחפשת עזר, שמחפשת שותף כי היא לא שלמה. אבל כשאני בוחרת להיות שלמה אני צריכה לגונן על השלמות הזו כי זה הנכס הכי יקר שיש לי. ואז האגו פריך מדי. ונמאס נמאס נמאס. 

אני רוצה, אני לא יודעת מה. אני עוצרת את עצמי, חוסמת. חוששת. לא רוצה עוד דביל, אין לי כוח לזה. ומצד שני רוצה גם אם הוא דביל. 

נמאס מהלבד, אז למה אני פאקינג לבד. הכי קל זה להאשים את הסביבה. את הגברים שהם דבילים ואת גברי הכלוב שהם זן מובחר של דבילים, את אתרי ההיכרויות שהם מנוכרים. אבל באופן עקבי אנשים סביבי מייצרים אינטימיות ואני לא. ורק אני לא. וזה מאוס להחריד. ואין תשובות ואין יציאה מזה. ונמאס.

אני באיזה פלונטר בראש שאני לא מצליחה להתיר לבד. אני כל כך קרובה לעצמי שנהייתי זרה לעצמי. אני כבר לא יודעת איפה אני נגמרת ואיפה הפחדים וההגנות מתחילות. ואין בכלל הבדל ביניהם בעצם. ואני רק רוצה להפסיק עם התחושות האלו. שיעברו כבר. שייגמרו כבר. אני מתגעגעת לרנסנס אחרת.

לפני חודש. שבת, 5 באוקטובר 2019, בשעה 10:49

לא נפרדנו כמו שצריך. היא היתה צריכה לתפוס טיסה ועלתה על מונית עוד לפני שהתעוררתי. כבר דמיינתי בראשי את החיבוק, את החיוך, איזו בדיחה פרטית אחרונה, הבטחה שנשמור על קשר והפעם באמת נתכוון לזה. במקום זה קיבלתי הודעה של "סורי כבר בשדה".
מכל הפרידות הקצרות שיש בטיול, הרגשתי שזו בעלת משמעות. מכל האנשים המיוחדים והמקסימים שפגשתי, משהו אחר עבר בינינו. קליק כזה שאי אפשר לטעות בו. דברים שלא צריכים הסבר. כמו, למשל, אם תגיד למיליון אנשים שאתה צריך את הזמן לבד כדי לנשום - הם יופתעו במקרה הטוב ויעלבו במקרה הרע. היא הזדהתה ברגע, וסיפרה על כל הפעמים שהיא רצתה לברוח ללבד. איך בעבודת הקיץ שלה בקיבוץ היא היתה מסוגלת לשרוד רק בגלל שהיה לה חדר לבד.
היא עלתה איתי על אוטבוסים מלאים בזרים, נכנסה איתי לבניינים סתם כי נראו מגניבים, אכלה איתי במסעדות שלא הבנו את התפריט שלהן, וגם במסעדות בלי תפריט בכלל.
ואז לא יכלתי להגיד לה כלום. אז אני כותבת לה הודעה, ואני טובה בחרא הזה. כי אני טובה בלתמלל את הרגשות שלי, וכשיש לי רגשות כנים וחיוביים זה פשוט מכתב מרגש.
רציתי שהיא תבין מהכתב שאני אוהבת אותה, שאני מעריכה אותה, שהלוואי והיא ידעה כמה היא יפה וחכמה ומיוחדת, אבל שאני גם מבינה למה היא חושבת שהיא לא. מעבר למבינה - מזדהה. ורציתי שהיא תבין שאני מעריכה את הקשר שלנו, שהיא הבן אדם הראשון בטיול הזה שהייתי מוכנה להתמודד עם כל החסרונות שלו, רק כי היה לי כיף בחברה שלה, עד שהחסרונות נראו כמעלות. שאני מעריכה את העצמאיות שלה, ומעריצה את הנחישות שלה. ושאני רוצה להיות חברה טובה שלה.

אבל זה מביך. זה יותר מדי. אני לא אוהבת לחשוף כל כך. אז אני עוצרת את עצמי, מוחקת, משכתבת, מעדנת.

והיא קיבלה הודעה כל כך מעפנה. אבל עדיין אמרה שהיא רוצה לשמור על קשר. ושבניגוד לכל שאר הפעמים שהיא אמרה את זה לטיול - הפעם היא באמת מתכוונת לזה.

לפני חודש. שני, 23 בספטמבר 2019, בשעה 17:29

עכשיו בואי נראה אותך. בלי ישראלידה 3 דקות מההוסטל. בחדר לבד, עם שירותים ומקלחת צמודים, אין לך סיבה לצאת. בואי נראה אותך נו. בלי המלצות בקבוצת וואטסאפ. זה מה שרצית? מרגישה בודדה מספיק? אמיצה מספיק? מה עם דיכוי היצירתיות שאנחנו תמיד מדברות עליו? מה עם להקטין חלומות וללכת בתלם? די כבר. 

והכי מביך? שמכל העסק הזה בכלל תצאי חזקה יותר. נחושה יותר. שפעם הבאה אפילו לא תחשבי פעמיים - שלוש אלא ישר תתנפלי על העולם. 

לפני חודש. ראשון, 22 בספטמבר 2019, בשעה 18:06

תמיד כשלבד קצת עצוב. 

קצת עצוב עדיף פי מאה על פני המצוקה המוחשית הממשית האינסופית של הביחד.

יש לפעמים הרגשה שאני באה מעולם אחר. מספיקה שיחה של 2 דקות כדי לדעת שאנחנו לא מאותו זן. בדיחה אחת שלא עברה כדי להבין שאנחנו צבעים שונים. 

וכולם פה בצבע אחד. 

מדי פעם הבלחות.

היה פה זוג שהעריך אותי ממש. את העצות שלי, את הידע שלי, את הדעות שלי. אולי זה האגו, אבל זה היה נעים כל כך. הערכתי אותם בחזרה, את הקלילות, את החוכמה, את הספרים. שוחחנו על דברים שמעניינים אותי, כי הם מעניינים לא רק אותי, אלא אותנו. 

בלי באנגים על השולחן ועם סקרנות. עצרנו ביחד לבהות בחרקים, סיפרתי להם עולם פרוקי הרגליים והם סיפרו לי על העצים והעלים. הכל היה קל וגרם לי לתהות למה אני בכלל מתאמצת עם אחרים. למה אני בכלל מקשה על עצמי. 

אולי לא צריך להתערבב.

ממשיכה ממשיכה ממשיכה להתגעגע. 

אבל הגעגוע כבר לא כואב. הוא חבר.

לפני חודשיים. ראשון, 15 בספטמבר 2019, בשעה 18:48

1. פעם ראשונה שאני עולה על אוטובוס מקומי. שורות שורות של גברים מפנים את פניהם אלי כשאני עולה על האוטובוס. המוצ'ילה על הגב, המקל ביד, ואני צועדת לאט לשורות האחרונות. מחפשת מושב פנוי, עדיף ליד אשה. 

בשורה האחרונה פנים לבנות ומוכרות.

2. הוסטל קצת יקר ללילה לבד. אחרי ששילמתי חצי מהמחיר במקום אחר. הסדינים מלוכלכים, ויש מקלחת אחת משותפת לכל הקומה. "תגיד" אני פונה לישראלי אחר, "יש מספיק מים חמים פה לכולם?", "פעם ראשונה אני מבין", והוא מסביר שיש בריכה סגורה, עם מים ממעיין חם ושאפשר לקחת לשם מפתח מתי שרוצים. 

3. החושך מתחיל לרדת. קר לי ואני צופה לילה של בדידות. הלילות הם הכי קשים כשמטיילים לבד, כשאין שיחה טובה להעביר איתה את הערב. בחור אחר שדיברתי איתו מול הנהר צועד אלי, מחזיק ידיים עם ילד קטן. הילד הבלונדיני שואל "את יוצה יאכול איתנו איוחת עייב? יש מאק ואטייות".

שעתיים לאחר מכן האבא נכנס למטבח להכין תה. האמא משכיבה את הילדים לישון. לראשונה מזה הרבה זמן אני מרגישה בית, ואני מוחה דמעה.

 

לפני חודשיים. שבת, 7 בספטמבר 2019, בשעה 15:09

החלטתי להצטרף לחבורה ולטייל עם עוד אנשים.

לשבוע. 

תאחלו לי בהצלחה. 

 

 

אני מתעמתת פה עם החרדות החברתיות שלי. עם השייכות והניכור, עם הפחדים, עודף המחשבות. הדרך שנוחה לי היא כשאני מרגישה שמתעלמים ממני, כשהשיחה לוקחת ממני יותר מאשר נותנת, אז לאמץ את את הלבד בתוך הביחד. ללכת עם ראש זקוף וליהנות מהרגע, ולא מהאינטראקציה. אבל זה מאולץ, ולא אמיתי. זה לא לבד שקט, ועדיין יש צורך להשתתף בשיחה, ויש מודעות לעצמי ואיך אני נתפשת אצל אחרים. אין שחרור מוחלט. וזה קשה ומעיק ואחרי כמה שעות אני לא יכולה לחכות להזדמנו לברוח.

 

מה נכון לעשות? 

להיות מודעת לבעיה שלך ולאהוב את עצמך איתה, או לשאוף ולעבוד לתקן אותה?