Black Iris III

כשניסיתי להסביר לאנשים למה אני מתעקשת עליו, אחד הדברים שתמיד אמרתי, זה ש"אני אוהבת את הרנסנס שאני כשאני איתו". והיא באמת הייתה מגניבה. מסתובבת עם שמלה ועקבים בפלורנטין, שותה אייס קפה בבתי קפה תל אביביים, קופצת לים. אהבתי את הקלילות שהוא וחוסר המחויבות שלו הביאו איתו. הצלחתי להבליג על כל כך הרבה דברים, כי אין למה להתעקש עליהם, ובמקום זה הרשיתי לעצמי להיות קלילה ומגניבה.

כשהתחלתי לצאת עם המותק הנוכחי, אחד הדברים שהייתי צריכה לעכל זה שלא הרגשתי מגניבה לידו. לא אהבתי את רנסנס שמגיחה בדייטים שלנו. היא היתה כל כך... מוכרת. לקח לי קצת זמן להבין שהרנסנס שמגיעה לדייטים איתו היא לא שום גרסה משודרגת שלי. היא פשוט מי שאני, גילה, רגילה, משעממת ואגבית.

ובכל זאת מאוד אהובה, מסתבר.

והנה שנה מתנקזת לה לקובץ וורד של 20 עמודים.

בין ערימות הטקסט לגרפים אין סימן לדמעות ולהתקפי החרדה. 

אף אחד שיקרא את זה לא ידע את התהליך שעברתי. את יחסי האהבה שנאה.

את הפחד להגיש את המסמך הזה, כי עם המייל המגיש, באה התובנה שאני עוזבת את החיבוק החם של האקדמיה.

את המלחמה עם מפלצת הפרפקציוניזם, הדחיינות, עם הגדלת הראש המאיימת והקטנת הראש המנוונת.

את התמונה שתשאר חקוקה בראשי: החיוך של אבא שלי - שתיכף נכנע לסרטן - שהבת שלו אומרת שהיא נרשמה לתואר שני.

כל כך הרבה אנשים עושים את זה - מגישים תזה. כולם נושאים איתם את המשאות האלו? כולם מותשים מהמסע? מעצמם? מרגישים שהם לא מספיק, ושאז הם יותר מדי?

אני כל כך מפחדת להפרד, ויחד עם זאת כל כך מוכנה להשאיר את הדבר הזה מאחוריי. לקרוע ממני את הפרזיט שמוצץ ממני דם.

ואז לעמוד עם תזה מאחוריי ולהסתכל - קדימה. ולפניי הדרך נראית חשוכה. מלאה במשרות 9-17 משמימות שמובילות לסוף שבוע שבו אני חנוקה ומותשת. אלו יהיו חיי?

אני חוזרת לזירת הפשע עשור אחרי ומגלה שבעצם מעולם לא עזבתי אותה.
חדר חשוך. מיטה. כמה פעמים נעלמתי בחדר כזה.

הפכתי את עצמי מאשה לאובייקט בחדר שנראה בדיוק ככה. "חדר של בנים".

מסתבר שהבן שגר בחדר אפילו לא פקטור בסערה שלי. אני מנסה להחזיק אותה בפנים, לא רוצה להראות את כל הטרלול עדיין. הפסקות. המוח נגד הגוף. הם אמורים להיות אחד, לא? אבל כל אחד עם הצרכים והמסרים שלו.
אני שונאת את עצמי. מותשת.

על ספת הפסיכולוג אני שואלת ביאוש אם "אני אי פעם אהיה... מתוקנת?" הוא עונה תשובה ארוכה על תהליכים, על רגרסיות ומנגנוני הגנה. 

--------

"אני רוצה שתדעי שמה שאת מרגישה אף פעם לא יהיה יותר מדי בשבילי."

בתוך הכסא התחבא עוד חיבוק אחד אחרון. עוד חיוך, עוד שאלה. עוד רגע עם העיניים הטובות האלו.

אבל הכסא הוחזר לבעליו המקוריים. אני והוא עומדים מבוישים על המדרכה, לא יודעים מה להגיד, כי מה בכלל אומרים במצב הזה?

אני רוצה לספר לו על דייט מעפן שהיה לי. אני רוצה לספר על החתונה של חברה כל כך קרובה שמתרחשת השבוע. אני רוצה לספר על ערב יין עם חברות. אבל הזמן לכל הדיבורים האלה עבר, ולא יחזור.

כמו תקליט שבור אני מסיימת קשרים שעוד לא הסתיימו, שהיה בהם עוד אוויר, אבל זה "הדבר הנכון".

הסובייטית אומרת לי כל הזמן שאני אמיצה שאני עושה את הפרידות האלו, אבל ברגעים האלה אני מקנאה בחרדת הנטישה המשתקת שלה.

רק שיעברו עוד כמה ימים, ואני אזכור, כמו תמיד, שאני מעדיפה להיות לבד מאשר בקשר לא נכון.

וכמה זה קל להשאר איפה שנוח. ואני לא רוצה רק נוח. אני רוצה עוד דברים חוץ מזה.

אני חוזרת בוכה לדירה שלי בלי הכיסא. אני עולה במדרגות לדירה שאני משותקת בה כבר שבוע.

לפעמים זה מרגיש שאין אוויר בימים כאלה.

אני יודעת שאם תקרא את זה, תרצה לראות כל רמז שאני בעצם בסדר, שהכל טוב, ואולי לא נפגעתי כל כך מהיסטואציה.

וזה אחד מהפערים שלא רצית שנדבר עליהם. שאני מרגישה עם כל הגוף וכל הנפש. ואתה רוצה לראות חיוך.

אני עצובה, אבל אני אהיה בסדר.

בכיתי בדירה הזאת על דברים הרבה יותר קשים.

קצת לפני שאבא נפטר, ובטח שאחרי, הרגשתי שאני חיה ליד בור.

כל פעם שנחשפתי למשהו שכבר לא יקרה, כמו העובדה שהוא בחיים לא יראה ניו יורק כפי שחלם, שהוא לא יזכה לראות את ההורים של אמא שלי עוד פעם אחת, את הכאב שלו כשאחים שלו לא ביקרו אותו בבית החולים, הרגשתי את הבור הזה גדל.

בבור הזה היו את כל הדברים העצובים באובדן, ולא היה בו שום דבר טוב. כי אין שום דבר טוב בלאבד אבא. זה היה בור עמוק, אולי אפילו אינסופי, בלי טיפת אור. והבור תמיד לידי, מוכן לקבל אותי.

אם לא הטיפול, כנראה שהייתי מכחישה אותו. אבל בטיפול הסתכלנו ביחד לתוך הבור. אני בכיתי, המטפל הנהן בקשב, מדי פעם העיניים שלו נרטבו. למדתי להכיר אותו, אולי אפילו להתיידד איתו. להכיר בקיומו ובעצבות האינסופית שהוא מביא איתו.

היום אני מבינה שהבור הזה לא נעלם, הוא לא משתפר. הוא  לא נהיה יפה יותר ולא מפציע בו אור. גם לא אחרי שנתיים. אבל הוא מתכווץ ומפנה מקום לדברים אחרים. ופעם בשנה, סביב התקופה הזו, הוא נפער שוב, מזכיר לי את קיומו. מזכיר את החלל הענק שנפער בחיים שלי. ולנצח יישאר ריק.

אני רוצה לשכב מתחת למיטה ושהחיים יעברו מעלי.

הבנים שאני יוצאת איתם מתחלקים לשתי קבוצות:

קבוצה אחת זה הבחורים הטובים, עם התחביבים, שלא מפחדים להתמסר, שמראים לי שרוצים אותי. יש להם עבודה מסודרת, הם חכמים, הולכים לטיפול. הם מתייחסים אלי יפה, שולחים הודעות, יוזמים פגישות.

הקבוצה השניה היא בנים שאני נמשכת אליהם.

-----‐----------------------------

רגע אחד הוא מסתכל עלי בעיניים נוצצות, כשאני נוטפת לו מהזקן, היד שלו בתוכי, ואני לא מפסיקה לגמור.

ברגע הבא הוא מתלבש בכעס, בקושי מחבק אותי כשהוא יוצא מהבית שלי בפעם האחרונה.
אני מניחה שיכלתי להתנהל אחרת, אבל האמת היא פשוטה, אנחנו לא מתאימים.
הלב והבית התחילו להפתח, ואז הגיע הדבר הזה.

"את חושבת שתמצאי מישהו שיסכים לזה?"
"אני מחפשת מישהו שירצה את זה"

פעם באיזו ארוחת שישי עם דוד שלי, הבנות שלו התלוננו על זה שאבא שלהן אפילו לא יודע את תאריך הלידה שלהן.

"מה הן רוצות ממני אלו.." הוא התבכיין, והסתכל על אבא שלי "למה אתה בכלל יודע את התאריך לידה של הילדים שלך?"

"7 לאוגוסט 93" אבא שלי אמר בלי למצמץ, והתחיל לדקלם את תעודת הזהות שלי.

כמה שנים אחר כך במחלקה האונקולוגית באיכילוב, מרוב הרופאים, האחיות והמזכירות, פתאום אני הייתי זו שמדקלמת את תעודת הזהות שלו.

עוד מעט יעברו שנתיים. 

יש דברים שנהיו קלים יותר. האבל הראשוני היה הקשה ביותר, אבל אחרי זה יש מישור של עצבות קטנה שמלווית אותי כל הזמן.

יש דברים אחרים שלעולם לא יהיו קלים כנראה.

למשל שלנצח יהיה בן אדם אחד פחות בעולם שידע לדקלם את תעודת הזהות שלי.

"אני חושב שאחיך אוהב אותך מאוד"

"אבל אני לא מרגישה נאהבת"

"בטח, לא כולם עם אינטלגנציה רגשית כמו שלך, שיכולים לאהוב אנשים שונים בדרכים שונות. קחי את אלון למשל. למרות הדרך הפגומה שלו לאהוב, אני מאמין שאלון אהב אותך."

"גם אני מאמינה שהוא אהב אותי."

"מאנשים כמו אלון את יכולה להתנתק. למדת שהדרך של אלון לאהוב אותך לא טובה לך, ואת יכולה להוציא אותו מהחיים שלך. את אחיך, לעומת זאת, את לא יכולה"

"כן אני כן" אני אומרת מיידית, ואז חושבת עוד רגע, "אבל כשיהיה אחיין בתמונה אז אולי לא"

-------------

יש לי חברה שאני חושדת שהיא על הספקטרום. למשך תקופה ארוכה, מאז שהכרנו, מצאתי את עצמי כועסת עליה המון. חוסר היכולת שלה להתגמש, אפילו במעט עבור החברות שלה, העקשנות שלה, האובססיה שלה לאיך שכל דבר צריך להראות. זה היה מתיש, והייתי מופעלת המון כשהייתי לידה.

השבוע אני טסה איתה לחו"ל, לשבוע, והעליתי את החששות עם המטפל. איך אני אתמודד איתה שבוע? סיפרתי לו את כל מה שסיפרתי, עם עוד אנקדוטות, והוא העלה את ההשערה שהיא על הספקטרום.

זה היה, במובן מסוים, כמו ללחוץ על כפתור. מלחשוב עליה שהיא בן אדם לא מתחשב, התחלתי לחשוב עליה בתור בן אדם שמאוד קשה לו להתגמש. ולא משנה כמה היא רוצה, זה פשוט לא בא לה בקלות כמוני. ובמקום להעלב שהיא מעקמת את האף שאני אוכלת משהו על הספה שלה, והיא מפחדת שיתלכלך, אני מבינה שהאובססיה שלה לניקיון לא נשלטת, וזה בטוח לא אישי נגדי. כל האינטראקציות המורכבות נהפכו לקלילות יותר, ברגע שידעתי לאן לכוון את האנרגיה שלי, ולהפסיק לקחת את הדברים אישית.

לפעמים, היא פשוט חייבת לעבד את האפשרויות השונות שעומדות בפניה. היא לא רוצה לקבל אינפוט, דעתי לא מעניינת אותה. היא פשוט חייבת לפרוק את האפשרויות, והיא רוצה שאני אהנהן ואקשיב.

-----------

לפעמים אני רוצה פתרון עם אחי כמו שהיה עם ע'. ברגע שהבנתי שייתכן שע' על הספקטרום, כל המשקעים כמעט נעלמו, והאינטראקציות שלנו הפכו לכל כך הרבה יותר נעימות וזורמות. לפעמים חברות שלי כבר מפנות אותה אלי ברגע שיש איזה חוסר הסכמה כי הן יודעות שאני אצליח לדבר איתה.

על איזה כפתור אני יכולה ללחוץ כדי שאוכל להכיל את אחי ונפסיק לריב כל הזמן?

אולי זה הכפתור הזה. של לקבל אותו באופן מלא, גם את הדרך העקומה שלו לאהוב.

הדרך של אחי לאהוב זה לקנא במטפל שלי, זה לכעוס עלי שאני יוצאת עם מישהו ש"בכלל לא רוצה אותי", זה להתמודד עם הקנאה שלו בי בלנסות להקטין את היכולת שלי להתמודד עם החיים. ואם זה נשמע רעיל, זה כי זה כנראה באמת רעיל. אבל החיים הם לא טיק-טוק שבו פשוט מנתקים קשרים עם אנשים רעילים. החיים זה החיים. עם כל מה שמורכב ומסריח. עם אמא שאבדה בעל, עם אחיין שעומד להוולד. עם משפחה גרעינית קטנה ומצומצמת ומשפחה מורחבת שהיא או דפוקה או בייבשת אחרת.

---------

"אני מניחה שאני יכולה לבקש ממנו לתקן את השקע הדפוק בחדר שלי שמשגע אותי.

ואולי גם לתלות כמה תמונות.

הוא כנראה ישמח לעזור לי"

שבוע לא הייתי בארץ. ביקרתי במולדת יחד עם אחי ועם אמא, אכלתי אוכל שאני חושבת שהוא טעים ופגשתי אנשים אהובים שאני לא רואה הרבה. כביכול זה לא היה זמן לטעינה. הבאתי איתי לפטופ ועבדתי לא מעט. הסכסוך עם אחי נכח בכל רגע עבורי. כל פעם שהוא פתח את הפה הרגשתי כמו מקלחת קרח שמטביעה אותי בקור. השתתקתי והסתגרתי. זה מורכב. אפשר להוסיף לזה הרבה בדידות, כי אני לא חושבת שמישהו חוץ מהמטפל שלי מבין כמה עמוק הקרע הזה ביני לבין אחי. כמה זה מערער כשהבית הוא לא בית.

בטיפול אמרתי לפסיכולוג שאני מסרבת לפקפק בנכונות שלי בסכסוך הזה שביני לבין אחי. נכון שאני לא הבן אדם הכי קל בעולם, אבל וואלה, אני מסתדרת עם 99% מהאנשים שאני פוגשת. לא כולם מתים עלי, אבל לא פגשתי הרבה שמרגישים צורך לצרוח עלי את כל הדברים שאני עושה להם רע. ואין שום ספר חוקים שמלמד אותך להתמודד עם אח עם הפרעות פסיכיאטריות שמסרב לקחת כדורים ועם אמא שמכחישה, ועם אבא שנפטר לפני שנתיים.

הפסיכולוג הסתכל עלי במבט עצוב, ואמר שה99% אחוז זה החלק הכי כואב. האחוז הבודד הזה אמור להיות מחוץ לבית ולא בתוכו.

אבל זה מה יש, ועם זה ננצח.

מאז שחזרתי אני מרגישה קצת אחרת. הפסקה ראויה לציון. יש לי מוטיבציה כזו נעימה. בא לי לחזור לקום ב7 וללכת לישון ב23. כבר יומיים שעשיתי מדיטציה בבוקר, 10 דקות כל פעם כמו גדולה. טוחנת פומודורו כאילו אין מחר. הפנאי הנפשי הזה גם מאפשר לי להחליף את רומינציות הכעס על אחי ברומינציות של חמלה. או לפחות להחליט שזה משהו שאעשה. עד כה לא היה את הפיצ'ר בכלל לשאול את עצמי את השאלות האלו.

אני לא יכולה שלא לתהות על הפער בין כמה טוב אני מרגישה אחרי שבוע של הפסקה שלקחתי בלי אשמה, לבין איך החיים הרגישו לפני.

האם אלמד מזה משהו?

האם אלמד לקחת הפסקות בלי אשמה?

רק הזמן יגלה.

סתם, אני אגלה לכם.

לא.