סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Black Iris III

לפני 4 ימים. ראשון, 15 בספטמבר 2019, בשעה 18:48

1. פעם ראשונה שאני עולה על אוטובוס מקומי. שורות שורות של גברים מפנים את פניהם אלי כשאני עולה על האוטובוס. המוצ'ילה על הגב, המקל ביד, ואני צועדת לאט לשורות האחרונות. מחפשת מושב פנוי, עדיף ליד אשה. 

בשורה האחרונה פנים לבנות ומוכרות.

2. הוסטל קצת יקר ללילה לבד. אחרי ששילמתי חצי מהמחיר במקום אחר. הסדינים מלוכלכים, ויש מקלחת אחת משותפת לכל הקומה. "תגיד" אני פונה לישראלי אחר, "יש מספיק מים חמים פה לכולם?", "פעם ראשונה אני מבין", והוא מסביר שיש בריכה סגורה, עם מים ממעיין חם ושאפשר לקחת לשם מפתח מתי שרוצים. 

3. החושך מתחיל לרדת. קר לי ואני צופה לילה של בדידות. הלילות הם הכי קשים כשמטיילים לבד, כשאין שיחה טובה להעביר איתה את הערב. בחור אחר שדיברתי איתו מול הנהר צועד אלי, מחזיק ידיים עם ילד קטן. הילד הבלונדיני שואל "את יוצה יאכול איתנו איוחת עייב? יש מאק ואטייות".

שעתיים לאחר מכן האבא נכנס למטבח להכין תה. האמא משכיבה את הילדים לישון. לראשונה מזה הרבה זמן אני מרגישה בית, ואני מוחה דמעה.

 

לפני שבוע. שבת, 7 בספטמבר 2019, בשעה 15:09

החלטתי להצטרף לחבורה ולטייל עם עוד אנשים.

לשבוע. 

תאחלו לי בהצלחה. 

 

 

אני מתעמתת פה עם החרדות החברתיות שלי. עם השייכות והניכור, עם הפחדים, עודף המחשבות. הדרך שנוחה לי היא כשאני מרגישה שמתעלמים ממני, כשהשיחה לוקחת ממני יותר מאשר נותנת, אז לאמץ את את הלבד בתוך הביחד. ללכת עם ראש זקוף וליהנות מהרגע, ולא מהאינטראקציה. אבל זה מאולץ, ולא אמיתי. זה לא לבד שקט, ועדיין יש צורך להשתתף בשיחה, ויש מודעות לעצמי ואיך אני נתפשת אצל אחרים. אין שחרור מוחלט. וזה קשה ומעיק ואחרי כמה שעות אני לא יכולה לחכות להזדמנו לברוח.

 

מה נכון לעשות? 

להיות מודעת לבעיה שלך ולאהוב את עצמך איתה, או לשאוף ולעבוד לתקן אותה?

לפני שבועיים. חמישי, 5 בספטמבר 2019, בשעה 15:18

- אז מה את הולכת לעשות עכשיו? 

- להיות בחדר. לקרוא ספר, להקשיב לפודקסט, לא לקיים אינטראקציות אנושיות.

- זה כזה אינטרוורטי מצדך. 

 

 

היום הייתי רנסנס אחרת. אחת כזו שאתם לא מאמינים שהיא קיימת. שיושבת סתם בבית קפה, אנשים הולכים ובאים, ואני נשארת. עושה צחוקים, מדברת על מזלות כאילו זה משהו אמיתי ומתכננת פדיקור. הרנסנס הזו זרה לי. היא שם, היא אמיתית, והיא רחוקה ממני אלפי שנות אור. נהנית, ובו בזמן לא יכולה שלא לתהות על המסיכה שפתאום לבשתי. נעים לי אבל משהו מגרד. 

אני תוהה אם הגירוד הוא מי שאני, או שהוא תוצר של 20 שנות התניה. 

אחרי 6 שעות של מעברים בין בתי קפה וטיולים רע לי. במובן המהותי של המילה. הקצב שלהם שונה משלי, השקט שלהם לא נותן לי מנוח והשיחות מעיקות עלי. הגירוד הופך לשריפה ואני חייבת לצאת. אני חייבת מפלט. אני קמה באמצע והולכת, וחוזרת הביתה. למרפסת, לאוזניות, לשקט. לאפס אינטראקציה אנושית.

יש סיבה שאני מטיילת לבד.

לפני שבועיים. ראשון, 1 בספטמבר 2019, בשעה 11:53

שאני מקנאה בכל מי שאומר שהוא טס חזרה לארץ. 

מעניין אם עוד אנשים מרגישים ככה. 

אני רוצה את אזור הנוחות שלי בחזרה.

לפני 3 שבועות. רביעי, 28 באוגוסט 2019, בשעה 17:09

אנחנו צועדים בשלשה. כל כמה זמן הוא מסתובב אליה ושואל "נרנר את בסדר?", אף פעם לא "אתן בסדר?" או "הכל טוב איתכן?". הם שם כזוג, אני נספח. 

כשהיא עונה שקשה הוא מציע לה הפסקות. כל חצי שעה הפסקה. כשיש הפסקה היא מציעה לו שייעשה סיגריה, אז כל חצי שעה הפסקת סיגריה.

כשהיא מקפצת קצת בין סלעים בדרך שהוא הכתיב הוא קורא לה נינג'ה, וכשהיא ממשיכה אחרי כל הפסקה הוא קורא לה גיבורה.

אני נפרדת מהם בדרך. כל העצירות האלו מוציאות ממני את הקצב של ההליכה, ואני מתחילה לחשוש שלעולם לא אגיע. העלייה כל כך קשה, הערפל מסתיר את הסוף. מרגיש שהטיפוס לעולם לא ייגמר.

כשאני מגיעה לפסגה אני מתיישבת על סלע ומתחילה לבכות. כל כך לבד, כל כך גאה בעצמי. נושמת את האוויר הצלול ומרגישה את הנצחון מחלחל.

קצת יותר למעלה אפשר לקנות מים ולאכול, אולי. חלקם סגורים שם, אי אפשר לדעת. אני מסתכלת בייאוש על עוד עלייה ולא מסוגלת. צמאה, רעבה. אני לא יכולה לזוז. 

אחרי 40 דקות הם עולים. היא גם מתיישבת על סלע ומתחילה לבכות. הוא מחבק אותה וקורא לה גיבורה. אחרי שהיא מתאוששת הוא מקפץ למעלה לבדוק אם מוכרים שם מים ושטויות אחרות. מוכרים. הוא קורא לנו.

כשהגשם מתחיל לרדת הוא מוציא מהתיק שלהם שהוא סוחב 2 מעילי גשם, שהם קנו בויאטנם ב10 שקל. אני תוהה אם זו היתה התחשבות בסביבה או אגו גברי שהציעו לי את מעיל הגשם שלו.

לפני 4 שבועות. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 11:27

על מונית בדרך לשדה תעופה. אין על מה להיות לחוצה יותר, כי אין יותר מה לארגן. מכאן מה שיהיה יהיה.

אבל הבטן עדיין כואבת.

 

יהיה בסדררררררררר

לפני חודש. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 16:07

זו פניה נרגשת,

נואשת.

פעם כשחיפשתי לשחזר את הסיפורים היה למישהו מדריך נחמד כאן, ממש באתר הזה, לשחזור של הסיפורים. ואני לא מוצאת אותו עכשיו בגוגל.

אני לא מחפשת בלוגים ששחזרו חלק מהסיפורים באופן ספורדי, כי אני רוצה את החלוקה לפי קטוגריות (תחשבו מה זה לשבת לקרוא סיפור ועשר דקות לתוכו לגלות שהוא בכלל ונילי. איכס).

קיצר, אם מישהו מוצא את המדריך הזה, או שיש לו אותו, או שכתב אותו,

אז אני אשמח.

לפני חודש. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 23:54

1. "לא לצאת מהאיזור נוחות" - אני צריכה לרקום את זה את זה יפה על חתיכת בד, עם כמה פרחים מסביב כמו משפטי השראה שאפשר לקנות בetsy ולתלות על הקיר. כל החרטה הזו על גדילה ותהליכים מיותרים. נוח לי באיזור נוחות שלי, למה יש לי את הדחפים המטופשים האלו לפרוץ ממנו? כל פעם שיש לך פרץ של השראה תדכאי אותו, כל פעם שאת מרגישה ספונטנית ותתהי לעצמך מה יש לך להפסיד - תחשבי על כל הדברים שיש לך להפסיד. כמו זמן, כסף. הדברים האלו הרבה יותר חשובים מאיזו חוויה שתזכרי עד המוות. כזאת מטומטמת, בחיי.

 

2. טעיתי בתאריכים של הכרטיסי טיסה. יש מעבר בין יעדים שאני לא יודעת איך אני הולכת לעשות אותו. קראתי שני פוסטים בפייסבוק ששנאו את היעד האחרון שהיה אמור להיות יעד של "הכל יהיה טוב". יש שרשור בפייסבוק שמתלונן על חברת התעופה שדרכה הזמנתי את הכרטיס. ואני אהיה לבד. כל הזמן כל כך לבד. "ואת תכירי אנשים והכל יהיה בסדר" אבל אני שונאת אנשים. למה שאני ארצה להכיר אותם? אני אשן לבד בחדרים בלילה. או יותר פתטי מזה - אני אחפש אנשים לישון איתם בלילה. אני אצטרך ללכת לחפש חברה של אנשים. אני אאלץ להודות בפני עצמי שאני צריכה אנשים אחרים. פתטית.

 

3. אני כל כך פאקינג מפחדת, שאני מעדיפה לא לחשוב על זה בכלל. יש לי מספיק אינטלגנציה רגשית כדי לדעת שהכל יהיה בסדר, אבל יש שם הרבה יותר מדי "לא נודע" כדי שאני אוכל באמת להאמין שהכל יהיה בסדר. יש שם חורים שחורים של חוויות. כל נקודה על המפה היא חתול של שרדינגר, שאני יכולה ליהנות ולחוות בו חוויה בלתי נשכחת או להאנס ולהרצח. והגופה האנוסה שלי תסחף לחוף, וההורים שלי יטוסו לזהות את הגופה שלי. 

אני מצטערת.

לפני חודש. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 01:12

"נראה לי שהטקילה סאוור הרביעי היה טעות"

לפני חודש. רביעי, 31 ביולי 2019, בשעה 00:17

כל כך ריק עכשיו.

אלו המכות הקטנות שמסשעות ממש. לא שיקרתי כשאמרתי הלוואי והייתי אחרת. אני בתקופה שאני לא אוהבת את מי שאני. רק כשאני מתאמצת ממש אני הופכת לבן אדם שאני אוהבת, ואז לאט חוזרת להרגלים הישנים, המגעילים האלו. לרקבון האינסופי הזה, ואני שונאת אותו. אני מתעבת את עצמי מול המסך. אני מתעבת את חוסר הבטחון. בלי זרם קבוע של אהבה אני לא יכולה לאהוב את עצמי. 

אני רוצה להיות אחרת. אבל למה לנסות אם זה יחזור על עצמו. אם אני אחזור לעצמי. אחזור על עצמי. אפשר למנות, לעשות רשימה של כל הדברים שאמורים להיות במקום ועכשיו הם כל כך הפוכים. ואת רשימת הדברים שאפשר לעשות כדי לתקן. אולי זה מה שצריך. אולי אני לא רוצה לתקן. לא-להרגיש. לא-להתרגש. לנבול. לרצות דברים. לרצות להיות אחת שעושה את הדברים שהיא רוצה, ובמקום נכנעת לצרכים המידיים, העלובים האלו. להנאות השטחיות. לרצות להיות מעל ולא להיות, אפילו לא בקצת. 

אני לא הולכת לישון כי אני לא רוצה את מחר. 

------

אני אף פעם לא מראה שיש מערבולת. אני עכשיו מבינה שהחברות הן בעצם "חברות", כי אין בינינו בכלל אינטימיות, וזו תובנה שמחלחלת לאט. אם אינטימיות זה היכולת לשחרר מחסומים, ולא לפחד להיות מי שאנחנו בלי עכבות, אז אין לי אינטימיות. האבדן הזה מוסיף רוחות למערבולת שקורית מתחת לפני השטח, ואני לא נותנת לה לעלות. אני לא מראה אותה אפילו לעצמי. ואולי בגלל זה אני מרגישה כמו חרא. 

אולי בגלל שאני מרגישה כמו חרא הגעתי למקום הזה מלכתחילה. 

אולי בכלל זו הביצה שקדמה לתרנגולת.

אולי זה הכל PMS.

-----

אפשר לסדר את החדר. אפשר לצאת לרוץ. אפשר ללכת לאימונים, אפשר לשבת ללמוד. אפשר להציע לאנשים להפגש ואפשר ללכת לקנות נעליים.

ואפשר לא להחליף פיג'מה יומיים, לא להתנתק מהמסך בתירוץ של "מחר" של "נפילת מתח" של "תקופה לפני טיסה". די כבר. מה שאת זה לא טוב. מי שאת זה לא טוב. ואם אי אפשר לבד אז עזרה. אבל די. לא נולדת בשביל לחכות שהיום ייגמר.