סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Black Iris III

לפני שבועיים. 9 בפבר׳ 2020, 12:59

הוא גומר לי על הפנים. זה מפתיע אותי, כי זה משהו שבחורים צעירים עושים, בחורים שלמדו איך עושים סקס מפורנו. אבל הוא עושה את זה, ואני לא שונאת את זה. אפילו שזה כמו בפורנו זה בוגר, זה אמיתי. זה לא משחק, וזה גם נכנס לי לעין. הייתי עם מספיק בחורים צעירים כדי לדעת שזרע בעין זה כואב. "תפקחי עיניים" הוא אומר, ואני פוקחת את העין היבשה. "זה ישרוף" אני אומרת לו. הוא רוכן קדימה ומלקק את הזרע שלו מהעין שלי. 

----

יש דרך שבה דברים צריכים להראות. לכל דבר יש מקום, ורק אני מבינה כמה זה חשוב. אנשים מסביבי לא מרגישים ככה אז אני לומדת להחניק את הצורך הזה. זו נהיית מפלצת שאנשים לא רוצים לפגוש, אז אני נלחמת בה, דוחפת אותה לכלוב. היא נלחמת בחזרה, היא יודעת מה היא רוצה, ואני יודעת שאסור לי לתת לה להתשחרר. אנשים לא אוהבים את זה, אנשים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות. אפילו שאני יודעת יותר טוב מכולם. 

---

הלילה כבר ירד על הדירה בהרצל 62, בחדר לידנו השותפה והבן זוג ישנים. אנחנו פחות. קמים לשירותים, קמים לשתות, מנסים להרדם. בסוף משלימים עם זה, "בואי פשוט נהיה ביחד" אז אנחנו מקשקשים קצת. הוא זורם עם הצורך שלי למלא את השקט, ולאט לאט אני אומרת את הדברים שאני באמת רוצה שייאמרו. אני מספרת לו שהכאבתי כבר למישהו אבל זה היה אחרת. היתה מסגרת. אני פחדתי והוא ניסה לשמור עלי על ידי לתת לי כללים, אבל אז זה מזויף. אני צריכה להתעמת עם הפחד הזה פנים אל פנים כדי להרגיש שהצורך להכאיב הוא שלי ממש. "מה היית עושה לו?" הוא שואל, "בעיקר ביצים" אני עונה, "אני רוצה שתתפסי לי את הביצים" הוא אומר. אני מסתכלת בפנים שלו מתעוותות כשהאחיזה נהיית יותר ויותר קשה. זה מזיז לי משהו בבטן, שולח זרמים לכוס.

---

אחרי שהתחת שלו אדום אני לא רוצה להפסיק. אבל זה עוד לא הזמן הנכון לעוף על 200 קמ"ש. אני צריכה להבין מה המנה הזאת עשתה לו כדי להעלות את ההילוך, ואני לא יכולה לשאול תוך כדי. אי אפשר. באותו רגע לא איכפת לי מה הוא חושב. אני כל פעם אלמד עוד קצת, עד שהוא יבכה. מה שאני אוהבת בלהכאיב לו זה שאחרי הוא צריך אותי. והוא בא אלי ומתכרבל אצלי, ואני יודעת בדיוק מה לעשות. האינסטניקט שלי מושלם. אני יודעת לחבק ואני יודעת להכיל. אני מרגישה אמהית ואני עוטפת אותו כמו תינוק קטן. יש לי צורך אמיתי להגן עליו, ואני מנסה להעביר לו את זה בחיבוק חזק שגורם לו להתכנס אלי. הוא פותח את החלוק שלי, ומוציא את השד, מכניס את הפיטמה שלי לפה שלו ומתחיל לינוק. אני לא נותנת לרתיעה להגיע אלי, ואני נהנית. האינסטינקט כל כך נכון, הרגש מדויק. זה קמאי, זה ארצי, זה נכון. 

---

הוא קם באמצע הלילה עם המכנס המופשל כדי לחפש את רצועת העור הקטנה שלו. הוא לא מוצא אותה וחוזר עם קולר עור דק וקשיח. כמו שראיתי הרבה שולטים אחרים מנסים חפץ חדש על עצמם אני משחקת איתה קצת. אני מקפלת אותה לשתיים ומצליפה על היד שלי, בודקת חוזקות, כמו הורה שבודק אם הבקבוק בטמפרטורה הנכונה. אני מתחילה איתו בעדינות, "זה לא כואב בכלל" ואני מחמירה. הוא מתחיל להתפתל ולנסות לברוח כשהרצועה הקטנה ביד שלי נוחתת לו על הזין אבל הוא מתיישר. הוא מתיישר כדי לקבל עוד וכדי שאני אתן לו עוד.

---

"אתה רוצה משהו? לאכול? לשתות?"

"אני רוצה שתשבי לי על הפנים"

---

אנחנו שותקים בנסיעה הביתה. אני לומדת לאהוב את השתיקות האלו. שנאתי אותן פעם והן נעימות לי יותר ויותר. לא צריך באמת למלא כל רגע בדיבורים. היו דברים שליוו אותי כל הערב, והצלחתי לפרוק אותם שם על הבר. היה עוד דבר אחד שרציתי להגיד, כי הרגשתי שאני אתפוצץ אם זה לא ייצא ממני.

---

יש דרך שבה דברים צריכים להיות. ואחרי שאני מצליפה לו בזין ומתחרמנת מזה יש דרך שבה אני רוצה לגמור. אז אני פותחת את המגירה ליד המיטה ואני שמה לו קונדום. יש דרך שבה אני אוהבת לגמור מזין, וזה מה שהולך לקרות עכשיו. אני מסתכלת לו בעיניים כשאני מבהירה לו את זה. אני יודעת מתי אני רוצה שהוא יזוז ומתי לא. ולא איכפת לי אם הוא רוצה לזוז או לא. אני יודעת להכתיב את הסיטואציה. יש דרך שבה דברים צריכים להיות והם הולכים להיות ככה עכשיו. אני פותחת את הכלוב של המפלצת ומושיטה לה יד. אנחנו לא נלחמות זו בזו עכשיו, אנחנו מגלות זו את זו. היא פחות מפחידה כשאפשר לדבר איתה.

---

"אני הולכת להשתמש בזין שלך כדי לגמור עכשיו.

כי כשאני מכאיבה לך, זה מחרמן אותי, וזה רק הגיוני שאתה תספק אותי.

ואתה הולך להיות ילד טוב, ואתה תתן לי להשתמש בך כמו שצריך"

לפני 3 שבועות. 5 בפבר׳ 2020, 0:47

אוגוסט 2018?

 

 

הורדנו הילוך, אני מעדכנת אותן. לא יודעת, הרגשתי שמשהו מתמסמס כזה. הוא היה מהמם ונתן לי ספייס מטורף, אנחנו עדיין מחפשים את עצמנו כזה. 

אנחנו מעשנות סיגריה בגינה עם דשא סינטטי מחוץ לאולם אירועים. הבסים מרעידים לנו את הכיסאות, והן שמחות, הבנות זונות. שמחות שהאושר שלי מתמוגג לו. שיוכלו סוף סוף לקשור אותי ברצועות ולהחזיר אותי לתלם המדוכא שלהן. לדרך הבטוחה שתוביל אותי לאולם בדיוק כזה עוד 5 שנים.

"עדיין כתוב לך בפרופיל שאת שייכת לו?" 

וניליות וניליות, אבל שולטות בז'רגון.

"כן, מרגיש לי נכון להשאיר את זה כרגע."

"אז איך תצאי לדייטים?"

מי רוצה דייטים בכלל? זה לא פרידה ביי דה בוק. זה גם לא הפסקה. זה שיפוץ, זה החל ניווט חדש, זה עדכון גרסה. 

"אם אתם מוגדרים כפתוחים, זה לא פייר שרק הוא יזיין"

גם אני מזיינת. אותו, בעיקר. "אבל יצאתי עם... איך קראו לו?" איך-קראו-לו? הוא הנס שלי, בשבילי ובשביל אחרים. נס שכתוב עליו רנסנס-מנסה. רנסנס מנסה למצוא זיווג הגון, אבל גם זיווג שעובר 9 מתוך 10 קריטריונים זה לא זה.

"איפה תכירי אם לא באתר? איפה תמצאי מישהו שיזרום איתך גם על קשר פתוח וגם על... זה..."

סקס עם מכות, את מתכוונת? לא יודעת.

אולי הגבר שלי מתבשל עכשיו? הוא בן 30 עכשיו, עדיין צעיר ושאפתן וגאוותן. ואולי עוד 10 שנים ניפגש, והוא יהיה כל מה שחלמתי עליו, אבל עכשיו, ברגע זה, הוא מאונן בבית על פורנו ונילי. ועוד 10 שנים הוא יהיה בשל וטעים ונהיה מוכנים זה לזו.

"את חייבת" הן אומרות, "את חייבת"

ו"ראית איזה סקסי היה הגבוה?"

לא. 

כשהייתי בת 15 הייתי חולמת על להיות מבוגרת, ללכת לאירועים כאלו ולהכיר את האחד. והיום, כשאני מבוגרת, אני בכלל לא רואה בנים. גם אם הם מתסכלים עלי, אני לא רואה אותם בחזרה. אני לא באה בשביל זה. 

"את חייבת"

אני כבר לא זוכרת מה אני חייבת. אבל אני זוכרת את זה כמנטרה. את שתיהן סוגרות עלי עם הקולה זירו ביד. "את חייבת". 

את חייבת כמו כולם

את חייבת כמונו

את חייבת

 

אני לא רוצה.

לפני 4 שבועות. 31 בינו׳ 2020, 9:44

מעולם לא הייתי טובה במערכות יחסים, אבל אני מניחה שהפעם אני ממש הולכת ומשתפרת.

יצא לי לאחרונה לשוחח עם שני אנשים שונים על עניין התקשורת במערכת היחסים, וכמה שכולם אומרים שזה חשוב, אבל אף אחד לא מתייחס לכמה זה באמת קשה. כמה זה קשה להגיד את הדברים שמפריעים, וכמה קשה זה להיות הצד המקשיב, שיכול להעלב ולהפגע. ובשני המקרים אני מוצאת את עצמי מצטנעת ולא משוויצה בכמה השתפרתי בזה לאחרונה. 

יש משהו טוב עכשיו, ויש רנסנס שמאוד מפחדת שדברים הולכים מהר. כי כל הדברים שהיו טובים בהתחלה נהרסו בשלב מאוחר יותר. אולי, דווקא האחרון כבר לא נהרס, אלא נשמר שם משהו. לא עיי חורבות אם כי אימפריה שירדה מגדולתה ושמרה על קסמה. אח שלי אמר לי פעם שהוא רוצה לשמור על קשר עם האקסיות שלו כי הוא מרגיש שאם הן היו משמעותיות בחלק בחייו אז הוא צריך להמשיך להשאיר אותן בחייו ואני אמרתי שזה נשמע בלתי אפשרי ושזה דורש בגרות. ואולי היום אני בוגרת. אולי היום אני יודעת דברים על עצמי קצת יותר טוב ממה שידעתי קודם. אני יודעת להקשיב לעצמי ולתקשר את זה לסביבה.

בקשרים כאלה שיש יותר מבן אדם אחד מעורב צריך להבין איך מכניסים את כל האנשים האחרים לתקשורת עם מי שאת עומדת מולו. פעם זה היה לי מאוד קשה, אני מתחילה להשתפר. אני מסתכלת על קנאה כעל דבר מסויט ומזעזע, שיש להחריב ולהפיל, אבל למען האמת אולי היא חלק ממני. הרעיון של לקבל את הדברים הרעים באמת, ולהפוך אותם לחלק שאין להתבייש בו הוא חדש ומרהיב בפשטותו. זה עקרון, זו הגדרה, וכשההגדרה מנוסחת כמו שצריך כל ההוכחות כותבות את עצמן. אני מתחילה לשחק ברעיון הזה. 

אני מפחדת שדברים הולכים מהר. אני מפחדת כי כשדברים הלכו מהר זה נגמר יותר כואב. אני נזכרת בא' מגיל 19, בתקליטים בעליית הגג. במיקרוקוסמוס שלנו שכל מי שהיה בחוץ היה יכול רק לקנא בקסם האינסופי שריחף בינינו. לא הייתי מספיק חזקה אז כדי להשאר. אולי באמת לא הייתי צריכה להשאר. אבל מה שהיה יכול להיות שם, אם הייתי אחרת, אם הוא היה אחר, זה משהו שאני לוקחת איתי עד היום. אבל זה לא הנושא של המחשבות שלי. הדברים שהיו ואינם הם העיקר עכשיו. וא' היה, הוא כל כך היה שם, והוא היה כל מה שהיה ברגעים האלו, ועכשיו הוא לא. והוא כנראה לא יהיה לעולם. ובתוך עליית הגג הזו עברו דברים בינינו. התפשטנו עד שלא נותר דבר, ואז שיחקנו בקרביים אחד של השני. ויצא כל כך הרבה רפש, שהיינו צעירים מדי כדי להכיל. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לנווט את זה. אני נאטמתי, הוא ברח לאחרות.

אבל זו היתה רנסנס אחרת. ורנסנס היום יכולה רק לחבק את רנסנס של אז, ולהיות גאה בה. ולשמוח על שמחתה ועל האהבה הזו שהיא חוותה. 

אומרים שבגידה. אומרים על בגידה. בגידות ובגידות. שזה מזעזע, שזה נורא, שזה פשע בלתי נסלח. תמיד חשבתי שאני מעל זה, אפילו שחוויתי את זה על בשרי יותר מפעם אחת. זה חלק מהחיים, וזה חלק מהדרך שבה אני תופסת מערכות יחסים. זה חלק מאוסף החששות והחרדות. בגידה שלי, בגידה שלהם. בגידה פיזית היא החלק הפחות נורא. השתפרתי בזה גם. בלבגוד ולהבגד. אולי זה גם לא משהו שצריך לפחד ממנו.

עכשיו המקום יותר טוב. עכשיו אני יודעת שאני יכולה להתמודד עם מה שאני מפחדת ממנו, מה שזה לא יהיה. לא בגלל דברים חיצוניים, לא בגלל הספציפי ההוא שעושה נעים כרגע. בגלל מי שאני. בגלל מה שאני. כי למדתי, כי התחדדתי, כי השתפרתי. ואני עדיין לא בשיא.

---------

הוא: "אני כאן כי אני מעוניין בך. אני לא פה בשביל סדרה של מפגשים בדס"מים או כדי לזיין וללכת."

אני: "קניתי לך מברשת שיניים שיהיה לך כשאתה בא."

לפני חודש. 27 בינו׳ 2020, 18:35

החדר חשוך מלבד מנורת לילה צהובה שמאירה את החדר באור חלש ונעים. הצללים ארוכים, ואחרי שהפסקתי לצעוק יש גם שקט.

יש עוד פקודה שמהדהדת באוויר, "קומי", אבל היא עדיין רק פקודה. שאריות הגאווה האחרונות שלי מרימות את המכנס, מכסות את הישבן האדום. אני מתרוממת לאט מן המיטה. אני יודעת מה יקרה כשאני אסתכל עליו, ואני לא רוצה להגיע לשם עדיין. אני רוצה ליישם ולשמור לעצמי את זכות היסוד לכעוס. אז אני נעמדת מולו ובוהה בחזה שלו, לא מרימה מבט. 

"התמודדת עם זה יפה"

מעניין תתחת

"תודה"

אני מסדרת את השרוולים שיכסו את כפות הידיים שלי, משלבת ידיים בהפגנתיות. לא מרימה מבט. כל העצמאות שיש לי בעולם כולו ילכו לפח כשאיישר אליו מבט. 

כשהוא מדבר אני רואה רק את הסנטר שלו זז. 

"את יודעת למה זה הגיע לך?"

זה לא משנה. אני מנענעת בראש. אני לא רוצה בכלל להיות חלק בשיחה הזאת. אני לא רוצה להתעמת עם שום דבר. אני רוצה שזה יעבור ויעלם ונחזור לסלון ואני אוכל למזמז לו את האוזן שוב.

והוא מסביר. לאט. ומוודא שהבנתי. 

ואני מרימה מבט. וכמו שידעתי ופחדתי, ברגע שהעיניים שלי פוגשות את שלו כל הכעס נשטף ממני, זורם ממני הלאה. מתאדה. ונשאר רק רצון מביך לספק.

לפני חודש. 26 בינו׳ 2020, 12:23

ג'וני מצא חן בעיני מהרגע הראשון.

כמובן שבמכון של עשרות גברים וחמש נשים הגבר היחיד שאני אדלק עליו הוא בן 45 נשוי עם שתי בנות. נשוי מונוגמי. יצא לי להתעסק עם נשואים מהאתר הזה כמה פעמים. אני אוהבת את הספייס שהם נותנים, אני אוהבת את זה שהקשר תחום מההתחלה, ויש מעט התלבטויות של "לאן זה יתקדם?". זה יישאר בדיוק איפה שזה, וזה משהו שקל לי לעבוד איתו. פחות סימני שאלה זה הרבה יותר כיף.

הנשואים מהאתר היו בזוגיות פתוחה, סגורה, או סגורה ושיקרו לי על זה. וזה אף פעם לא ממש הפריע לי, חוץ מהפעם ששיקרו לי, מתוך ההבנה שמה שקורה במערכת יחסים ארוכת טווח לא נתונה לצו המוסרי של סרטי קומדיה רומנטית אמירקאים. נפגשתי עם גברים שנתתי להם חופש ממקום שהם לא יכלו להיות עצמם. הם הרגישו טוב, אני הרגשתי טוב, וכל עוד האשה לא ידעה גם היא הרגישה טוב. קל להגיד שיש מוסר אחד ויחיד, ואת זה אני אומרת כבר עכשיו לכל המגיבות הצדקניות שבדרך - זו הדרך העצלנית, הקלה. כל מקרה הוא שונה. אפשר להסתכל על מקסימום התועלת, ואפשר להסתכל על היושרה, וכל אחת מהדרכים תניב תשובה אחרת - אבל אם יש תשובה שאני שונאת זה "כי ככה זה". אני אוהבת ללכת בדרכים העקלקלות שלי, שמקלות עלי.

ג'וני מוריד אותי מתחת לבית אחרי האימון. אני רוצה את הידיים השריריות שלו על הגוף שלי. אני רוצה את הפרצוף הנבוך שלו בכוס שלי. אני רוצה להרגיש את הגוף שלו רועד כשסוף סוף הוא יקבל מציצה כמו שצריך. אני רוצה לשאול אותו אם הוא רוצה לעלות. 

אבל אני לא יכולה. אולי עוד לא. אולי אף פעם. 

אולי בגלל שאנחנו מתאמנים ביחד, ואני לא רוצה להוסיף מבוכה. אולי בגלל האשה ושתי הבנות שמחכות לו בבית. אולי אני לא רוצה להיות הפאם-פאטאל שתמיד ייחסו לי, ואולי אני ייחסתי לעצמי. אני לא רוצה להיות זו שגוררת אותו למקום אפל. ואולי צעד אחד מעבר, אולי אני בת ה26 הקטנה, דואגת שג'וני המסוקס עם המבטא הבריטי לא יוכל להתמודד עם מה שאני רוצה לתת לו. אולי אני אהיה יותר מדי בשבילו.

לפני חודש. 23 בינו׳ 2020, 18:25

אני חושבת שאם אתה עושה משהו במשך עשר שנים, בהתמדה ומחויבות, אז אתה יכול להחשב מומחה לנושא. 

ואני עושה את הקטע הזה של מחזור כבר יותר מעשר שנים.

כבר עשר שנים שאני ממש מתמידה. ממש. אבל כל פעם מחדש אני מצליחה לפשל.

למשל, אני לא יכולה לזכור לקחת איתי טמפונים (כן כן, דיוה קאפ בלה בלה). אפילו שהמחזור כבר התחיל, אני עדיין אשכח לקחת חופן של טמפונים ולזרוק אותם בתיק. אז או שאני צריכה כל פעם לקנות חבילה חדשה, או שאני צריכה ללכת לבקש מנשים אחרות, שזה היה חמוד בתיכון אבל בגיל 26 זה כבר מביך.

אני גם אתעצל ללכת לקנות טמפונים ברגע שנגמר, ואצטרך לרוץ לסופר פארם פעם אחרי פעם עם תחבושת מגואלת בדם שהיה צריך להחליף לפני שעתיים. או לבקש מאמא לקנות לי בדרך הביתה (ששוב, היה חמוד בגיל 16, עכשיו פחות).

וגם אני אהיה מופתעת כל פעם מחדש ממצבי הרוח שלי והשינויים בגוף שלי.

שבוע לפני מחזור - אני שמנה. תמיד. מאז ומתמיד וכנראה גם לנצח. הכל פשוט נפוח. וכל פעם מחדש, אפילו שאני יודעת שאני לפני מחזור, אני לא יכולה שלא להגיד לעצמי "זהו אני מזדקנת ולא שורפת יותר שומנים". אני ממש משוכנעת שהבטן הנפוחה היא הצורה החדשה שאיתה אני אחיה, ואחרי שהנפיחות יורדת אני בשוק איך רזיתי כל כך מהר.

אני לא חרמנית ביומיים הראשונים של המחזור, וכל פאקינג פעם אני אהיה משוכנעת שהפעם זה לנצח. שאין יותר ליבידו. שחיי המין שלי נגמרו לגמרי ואני אתחיל לשווק את עצמי בתור א-מינית. כל. פאקינג. פעם.

שלא נדבררר על הPMS המטורף שלי, שיש לי לפחות שניים שלושה ימים שאני מסתובבת בתחושה שאני הכי worthless piece of shit שאי פעם הלך על כדור הארץ. תירוץ של בן אדם. בדיחה עצובה על החיים האלו. וכל פעם אני אומרת לעצמי שאני צריכה לזכור את הרגעים ואת התחושות האלו, כי אלו התחושות האמיתיות, כי זו הרנסנס האמיתית, ואני כותבת לעצמי ביומן דברים מזעזעים על עצמי, ויומיים אחרי אני קוראת אותם וצוחקת.

 

וזהו. רציתי שתדעו. שאפילו שאני עושה מחזור כבר יותר מעשר שנים ברציפות, אני איכשהו ממשיכה להיות גרועה בזה.

תודה.

לפני חודש. 19 בינו׳ 2020, 23:45

לקחתי על עצמי יותר מדי. אני מזהה את זה עכשיו. 

אולי זו עצלנות, ואולי זה באמת עודף המשימות, ריבוי המקורות. אני לא מצליחה לשקוע באמת בשום דבר. כל דבר שאני עושה גורם לי להרגיש אשמה מיידית על הדברים האחרים שאני לא עושה. "עוזרת מחקר", "מלמדת קורס", מורה פרטית, סטודנטית בעצמי. יש לי יותר מדי אנשים לאכזב. הסטודנטים המסכנים שאני לא יכולה להיות מספיק מוכנה עבורם, החוקרת שמחכה לתוצאות, התלמידים שמגיעים עד אלי רק כדי שאתבלבל עם חוקי נגזרת. ואני לא רוצה עוד. אני רק רוצה שייגמר לקצת. אני לא רוצה עוד תרגילי בית. אני לא רוצה לרדוף אחרי ההגדרה המדויקת כדי לנסח את התשובה המושלמת. אני מגישה חצאי ורבעי אמיתות בשביל ההוגש המזדיין הזה, ואני לא רוצה לראות אותו עוד.

אבל כשאין כלום אני נובלת.

חלוקת הקשב הזו קשה לי. נמאס לי מהחלטורות. אני רוצה כסף. אני רוצה להרגיש בנוח עם הדירה שאני חיה בה. אני לא רוצה לעבור ליד חנויות שיש בהן דברים שאני צריכה ולהגיד "עוד מעט". אני לא רוצה להרגיש אשמה על הבית שאני ישנה בו. אני לא רוצה להרגיש אשמה על שום דבר, אבל האשמה מקננת בי כל הזמן. אני חושבת שהתבגרתי אבל לא התנערתי מהתחושה שאני לא מספיק. שאני לא אהיה מספיק. שכל עבודה שאני אתחיל יהיה השלב שאני אפשל. שכל קשר שיתחיל אני אחרב. ושזה שהתחלתי להתאמן זה זמני זמני זמני והשמנה הוא נצחי נצחי נצחי.

 

ואני מקווה שאתם קוראים בבלוג שלי מספיק זמן כדי להבין שאני עומדת לקבל מחזור.

ואם לא אז לימדתי אתכם הרגע את כל מה שיש לדעת על רגעי המשבר שלי.

והלוואי והיו לי קורסים כל כך תמציתיים.

 

-----

 

כיביתי את הויברטור ושכבתי על הצד, מתענגת על הכאב העדין של הפלאג. גלים של אורגזמות נשטפים ממני ואני באופוריה. 

אני שולפת את הפלאג בעדינות ולוקחת אותו לכיור האמבטיה לשטיפה כשהדלת של הבית נפתחת ואני שומעת את השותפה מלווה באבא (הביולגי) שלה נכנסים.

מכאן זה התגלגל לשלישיה לחובבי גילויי העריות מבינכם,

או להסתרת פלאג מתחת לחולצה כמו סיגריות בגיל 16. לבחירתכם.

לפני חודש. 18 בינו׳ 2020, 13:47

23.2.19

אחרי סמסטר של מתח מיני נפגשנו אצלו לבירה.

אחרי מספיק בירות הצבעתי על הפיל שבמרכז החדר.

אני: "אז.. אתה רוצה להזדיין?"

הוא: "את רוצה להזדיין?"

אני: "כן. זאת אומרת... אם אתה רוצה"

------

אני: "אז, במהלך הסמסטר, אוננת עלי?"

הוא: "מלא, את לא מבינה כמה"

 

 

 

 

8.2.19

אני: "קיצר נראה לי נזדיין"

היא: "אבל איך את יודעת שהוא בקטע שלך?"

אני: "חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח"

לפני חודש. 17 בינו׳ 2020, 16:50

מילולית שבוע אחד של התמדה בספורט,

ולוקח לי רבע שעה להכנס להתקלח כי אני לא יכולה להפסיק להתחרמן על פס של ריבועים (3 ס"מ ביום רזה) בבטן העליונה.

לפני חודש. 12 בינו׳ 2020, 23:58

אני: שולחת לו פוסט. "עובר צנזורה?"

הוא: "כן נו. גם ככה מרגיש כמו צנזור לאחרונה"

אני: "היית מת! להיות צנזור"