בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Black Iris III

לפני 13 שעות. שבת, 20 ביולי 2019, בשעה 16:07

"איפה רנסנס?"

"אוכלת"

"עוד פעם?"

לפני יום. שישי, 19 ביולי 2019, בשעה 21:57

5.7.19

מה עשיתי?

הווייז אומר שנגיע ב23:57 ואני מייחלת שנתקע בפקק.

כשאני נכנסת לחדר אני קורסת על הרצפה.

"איך את מרגישה?" כאילו דרסה אותי משאית, "בסדר".

אני מתעוררת כמה פעמים בלילה. כל פעם מחדש מבינה שזה לא סיוט.

לא יכול להיות שאני כזו מטומטמת למה. אני יודעת למה. זה לא מספיק.

איך אני יודעת אם זו טעות? 

הבן אדם היחיד שיכול לתת לי עצה טובה כבר לא יכול לתת עצה.

00:00. אנחנו בוכים ואני לא רוצה לצאת מהאוטו. 

כל פעולה מרגישה כמו נצח. 

אני לא יכולה ללכת. 

-------------------------------------------------------

13.7.19

אני לא רוצה לחיות בלעדיך.

אני פשוט לא רוצה. אני לא רוצה לקום לבוקר שאתה לא חלק ממנו. אני לא רוצה לחוות דברים שאני לא יכולה לספר לך עליהם. 

אני רוצה לשמוע ממך, לעדכן אותך. אני רוצה לצחוק איתך.

אתה הדבר הנפלא ביותר שהיה לי אי פעם, ואלו היו השנתיים הכי טובות שהיו לי בחיים,

ואני כל כך אבודה עכשיו.

לפני יומיים. חמישי, 18 ביולי 2019, בשעה 13:31

המדריך בשיעור אימפורביזציה אמר שזה בDNA שלי,

המתאמן הבכיר במכון אמר שזה תענוג לעבוד איתי,

השיננית אמרה לי שהשיניים שלי במצב מעולה,

 

אבל קיבלתי 77 אז כולכם שקרנים שלא מבינים כלום מהחיים שלכם מספיק עם הרחמים האלו שלכם אתם רק רוצים לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי.

לפני 6 ימים. שני, 15 ביולי 2019, בשעה 00:01

Your Gucci tennis shoes

running from your issues

 

לשמוע פופ בלי להרגיש אשמה.

-----

"רנסנס ההורים שלך זה כזה ריליישנשיפ גול"

"כן, בזכותם אני לא יודעת להביע חיבה כי בחיים שלי לא ראיתי אותם מתחבקים"

-----

"אני ואבא שלך היינו רבים כל הזמן כשרק הכרנו"

כן, ותראו אתכם עכשיו.

-----

אני בודדה תמידית. זה כנראה איפשהו בחינוך, אבל אני לא מדברת על רגשות בקלות. אני צריכה להגיע לרבדים יחסית עמוקים כדי להרגיש שיש חיבור. אם אני פורקת אצל מישהו שלא באמת רוצה או מסוגל להכיל, זה פשוט לא נחשב. אז רוב הזמן אני פשוט לא מנסה. אולי זו טעות טקטית מצדי, אבל אני מפקידה את החיים האישיים שלי בעדינות אצל אחרים.  בדרך כלל אני גם פשוט לא רוצה את החברה של הרוב המוחלט של האנשים. אני לא אנהל שיחות מטבחון בזמני הפנוי. וזה הופך אותי לאדם בודד תמידי.

רוב הזמן זה לא מפריע לי. אולי בעיקר כי התרגלתי. ואולי כי להיות לא-בודדה הפך למשהו כל כך טבעי בתקופה ההיא שבכלל לא שמתי לב שאני האדם הכי לא בודד שיש. וכשזה נעלם זה מורגש. ונחזור לשקט התמידי הזה. לימים מלאי שיחות מטבחון וסושי. לשיחות עמוקות עם עצמי בלילה. 

-----

"את בן אדם שלם, רנסנס. אני חושבת שזה מה שאנשים לא הבינו, ועדיין קשה להם להבין. את מחזיקה את עצמך."

 

לפני שבוע. רביעי, 10 ביולי 2019, בשעה 23:20

הבעיה היא שהאמת יכולה להכניס לך אגרוף לפנים.

הלב שלי עולה באש. וזמן ההקשבה אצל האנשים סביבי נגמר. 

אני רגילה לראות מהלכים מטומטמים מצדך,

אבל הפעם באמת התעלית מעל עצמך. 

לפני שבוע. ראשון, 7 ביולי 2019, בשעה 17:07

היא אומרת לי שאני אמיצה, ושהלוואי עליה להיות כמוני.

ודווקא אני רוצה להיות פחות אמיצה,

ויותר עם חרדות נטישה משתקות, כמוה.

לפני חודש. רביעי, 29 במאי 2019, בשעה 20:01

היא חכמה. כאילו ממש חכמה. יותר חכמה ממני. עושה פחות טעויות ממני, ומבינה את החומר יותר ממני. כל המדדים שם.

היא גם לא מעריכה את עצמה. חושבת כל הזמן שהיא לא מספיק טובה, וזה מעצבן אותי. כי זה כזה "נשי" לחשוב שאת לא מספיק. שאת ליד. כשכל הציונים שלך אומרים אחרת, ואת עדיין מרגישה שאת לא מוצלחת. שאת מבינה את החומר ועוקבת אחרי המרצה בעוד שאחרים נלחמים בלהבין את השקופית הראשונה במצגת.

כאילו, היא יותר חכמה ממני, אז מן הסתם שהיא מוצלחת.

באותה נשימה, אני בטופ חמש של הציונים של שיעורי הבית בכל הקורסים שלי. בכולם. טופ חמש, לא פחות.

ועדיין אני מרגישה חוסר מסוגלות משתקת. 

לפני 3 חודשים. שבת, 6 באפריל 2019, בשעה 18:02

אני רוצה להתבכיין ולהתפחדן ולהתחרדן ולהעלם אל תוך הקיר עד יום רביעי.

אבל אני לא אעשה את זה.

אני אצא למגרש ואני אתחרה כמו הפחדנית הקטנה שאני.

כי כשאתה מבוגר אתה צריך לקחת אחריות על השטויות שלך. 

 

תזכרי את החרדה הזו פעם הבאה שהמאמן ישלח הודעה על תחרות. היא לא שווה את זה. למה להעז ולפרוץ גבולות, אם אפשר להשאר במסגרת הבטוחה, הידועה והנעימה?

לפני 3 חודשים. רביעי, 27 במרץ 2019, בשעה 21:27

והעולם ממשיך כרגיל. הכל הבל הבלים. 

הלמעלה והלמטה רנדומליים. כמו הקצאת מטופלים לפלסבו.

מילים הן רק מילים. טוב זו רק הגדרה. לא טוב גשמי, אבל טוב של אידאה.

"שאלה פילוסופית", כתבתי למתרגל בתחילת המייל, והוא הגיב עם ציור מגריט והכוס שלי הרטיב. "הוא נשוי" אמרה לי חברה בקורס, "זה מעולם לא הפריע לי" לא עניתי לה. 

חמודה כזו, יוצאת עם מישהו שמבוגר ממנה בעשר שנים ובאה אלי לעצה. "אני מאמינה בזכות האשה להשתרלל", גם את זה לא אמרתי.

מילים הן רק מילים, אבל אנחנו נמדדים במעשים ולא במחשבות. אז אם לא אמרתי משהו, אני לא נמדדת לפיו?

אני נמדדת בכמות הנשואים שזיינתי. דירוג גבוה לסטטיסטי. 

 

גלגלים מתגלגלים, והלמעלה והלמטה ארעיים ומתחלפים. הלמעלה של היום הוא הלמטה של המחר,

אבל איכשהו, הלמטה תמיד מגיע לפני מחזור. 

סתם טענה חסרת ביסוס. צריך לתכנן ניסוי כמו שצריך.

לפני 4 חודשים. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 01:24

לפני שנה שמתי לב שאם משהו מעציב אותי, הדרך הכי טובה להתמודד עם זה, זה להסתכל לעצב בעיניים. להגיד בפני אני עצמי, "אני עצובה כי לא קיבלתי פס על החגורה". כן, זה מביך אפילו אותי שזה מעציב אותי, אבל ברגע שזה נאמר אני יכולה להתאבל. אני בוכה. אני בוכה כי לא קיבלתי פס על החגורה. במקום להיות גיבורה גדולה ולהעמיד פנים שאני מעל זה, אני שם. בדיוק שם במשחקי האגו הקטנים האלו. אז ישבתי על הרצפה ובכיתי כמה דקות, ואז קמתי כמו חדשה - כי נתתי לעצב את המקום שלו ועכשיו הוא פינה מקומו. 

ומאז, כל פעם מחדש, כשאני מרגישה את הקווצ'וץ' הזה בבטן - אני עדיין חוששת להגיד לעצמי "אני עצובה כי קיבלתי 72 במבחן". ואני יכולה להיות עצבנית ימים, להרגיש חוסר מסוגלות, חוסר סבלנות, חוסר אהבה לעצמי. מנסה להעמיד פנים שאני מעל ללהיות עצובה על 72. שאני יודעת ממש טוב ש72 לא מגדיר אותי. שיכול להיות שה72 הזה בכלל לא קשור אלי, אלא אליו, ולבעיות שיש לו עם עצמו. אז לא צריך לבכות, אני לא ילדה קטנה.

ורק אחרי כמה ימים, אני סוף סוף מסתכלת לעצב הזה בעיניים. ואני בוכה על 72. ואז אני מתגברת. ואולי לא. תלוי על איזה 72 מדברים.