והנה שנה מתנקזת לה לקובץ וורד של 20 עמודים.
בין ערימות הטקסט לגרפים אין סימן לדמעות ולהתקפי החרדה.
אף אחד שיקרא את זה לא ידע את התהליך שעברתי. את יחסי האהבה שנאה.
את הפחד להגיש את המסמך הזה, כי עם המייל המגיש, באה התובנה שאני עוזבת את החיבוק החם של האקדמיה.
את המלחמה עם מפלצת הפרפקציוניזם, הדחיינות, עם הגדלת הראש המאיימת והקטנת הראש המנוונת.
את התמונה שתשאר חקוקה בראשי: החיוך של אבא שלי - שתיכף נכנע לסרטן - שהבת שלו אומרת שהיא נרשמה לתואר שני.
כל כך הרבה אנשים עושים את זה - מגישים תזה. כולם נושאים איתם את המשאות האלו? כולם מותשים מהמסע? מעצמם? מרגישים שהם לא מספיק, ושאז הם יותר מדי?
אני כל כך מפחדת להפרד, ויחד עם זאת כל כך מוכנה להשאיר את הדבר הזה מאחוריי. לקרוע ממני את הפרזיט שמוצץ ממני דם.
ואז לעמוד עם תזה מאחוריי ולהסתכל - קדימה. ולפניי הדרך נראית חשוכה. מלאה במשרות 9-17 משמימות שמובילות לסוף שבוע שבו אני חנוקה ומותשת. אלו יהיו חיי?