בתוך הכסא התחבא עוד חיבוק אחד אחרון. עוד חיוך, עוד שאלה. עוד רגע עם העיניים הטובות האלו.
אבל הכסא הוחזר לבעליו המקוריים. אני והוא עומדים מבוישים על המדרכה, לא יודעים מה להגיד, כי מה בכלל אומרים במצב הזה?
אני רוצה לספר לו על דייט מעפן שהיה לי. אני רוצה לספר על החתונה של חברה כל כך קרובה שמתרחשת השבוע. אני רוצה לספר על ערב יין עם חברות. אבל הזמן לכל הדיבורים האלה עבר, ולא יחזור.
כמו תקליט שבור אני מסיימת קשרים שעוד לא הסתיימו, שהיה בהם עוד אוויר, אבל זה "הדבר הנכון".
הסובייטית אומרת לי כל הזמן שאני אמיצה שאני עושה את הפרידות האלו, אבל ברגעים האלה אני מקנאה בחרדת הנטישה המשתקת שלה.
רק שיעברו עוד כמה ימים, ואני אזכור, כמו תמיד, שאני מעדיפה להיות לבד מאשר בקשר לא נכון.
וכמה זה קל להשאר איפה שנוח. ואני לא רוצה רק נוח. אני רוצה עוד דברים חוץ מזה.
אני חוזרת בוכה לדירה שלי בלי הכיסא. אני עולה במדרגות לדירה שאני משותקת בה כבר שבוע.
לפעמים זה מרגיש שאין אוויר בימים כאלה.
אני יודעת שאם תקרא את זה, תרצה לראות כל רמז שאני בעצם בסדר, שהכל טוב, ואולי לא נפגעתי כל כך מהיסטואציה.
וזה אחד מהפערים שלא רצית שנדבר עליהם. שאני מרגישה עם כל הגוף וכל הנפש. ואתה רוצה לראות חיוך.
אני עצובה, אבל אני אהיה בסדר.
בכיתי בדירה הזאת על דברים הרבה יותר קשים.