קצת לפני שאבא נפטר, ובטח שאחרי, הרגשתי שאני חיה ליד בור.
כל פעם שנחשפתי למשהו שכבר לא יקרה, כמו העובדה שהוא בחיים לא יראה ניו יורק כפי שחלם, שהוא לא יזכה לראות את ההורים של אמא שלי עוד פעם אחת, את הכאב שלו כשאחים שלו לא ביקרו אותו בבית החולים, הרגשתי את הבור הזה גדל.
בבור הזה היו את כל הדברים העצובים באובדן, ולא היה בו שום דבר טוב. כי אין שום דבר טוב בלאבד אבא. זה היה בור עמוק, אולי אפילו אינסופי, בלי טיפת אור. והבור תמיד לידי, מוכן לקבל אותי.
אם לא הטיפול, כנראה שהייתי מכחישה אותו. אבל בטיפול הסתכלנו ביחד לתוך הבור. אני בכיתי, המטפל הנהן בקשב, מדי פעם העיניים שלו נרטבו. למדתי להכיר אותו, אולי אפילו להתיידד איתו. להכיר בקיומו ובעצבות האינסופית שהוא מביא איתו.
היום אני מבינה שהבור הזה לא נעלם, הוא לא משתפר. הוא לא נהיה יפה יותר ולא מפציע בו אור. גם לא אחרי שנתיים. אבל הוא מתכווץ ומפנה מקום לדברים אחרים. ופעם בשנה, סביב התקופה הזו, הוא נפער שוב, מזכיר לי את קיומו. מזכיר את החלל הענק שנפער בחיים שלי. ולנצח יישאר ריק.