שבוע לא הייתי בארץ. ביקרתי במולדת יחד עם אחי ועם אמא, אכלתי אוכל שאני חושבת שהוא טעים ופגשתי אנשים אהובים שאני לא רואה הרבה. כביכול זה לא היה זמן לטעינה. הבאתי איתי לפטופ ועבדתי לא מעט. הסכסוך עם אחי נכח בכל רגע עבורי. כל פעם שהוא פתח את הפה הרגשתי כמו מקלחת קרח שמטביעה אותי בקור. השתתקתי והסתגרתי. זה מורכב. אפשר להוסיף לזה הרבה בדידות, כי אני לא חושבת שמישהו חוץ מהמטפל שלי מבין כמה עמוק הקרע הזה ביני לבין אחי. כמה זה מערער כשהבית הוא לא בית.
בטיפול אמרתי לפסיכולוג שאני מסרבת לפקפק בנכונות שלי בסכסוך הזה שביני לבין אחי. נכון שאני לא הבן אדם הכי קל בעולם, אבל וואלה, אני מסתדרת עם 99% מהאנשים שאני פוגשת. לא כולם מתים עלי, אבל לא פגשתי הרבה שמרגישים צורך לצרוח עלי את כל הדברים שאני עושה להם רע. ואין שום ספר חוקים שמלמד אותך להתמודד עם אח עם הפרעות פסיכיאטריות שמסרב לקחת כדורים ועם אמא שמכחישה, ועם אבא שנפטר לפני שנתיים.
הפסיכולוג הסתכל עלי במבט עצוב, ואמר שה99% אחוז זה החלק הכי כואב. האחוז הבודד הזה אמור להיות מחוץ לבית ולא בתוכו.
אבל זה מה יש, ועם זה ננצח.
מאז שחזרתי אני מרגישה קצת אחרת. הפסקה ראויה לציון. יש לי מוטיבציה כזו נעימה. בא לי לחזור לקום ב7 וללכת לישון ב23. כבר יומיים שעשיתי מדיטציה בבוקר, 10 דקות כל פעם כמו גדולה. טוחנת פומודורו כאילו אין מחר. הפנאי הנפשי הזה גם מאפשר לי להחליף את רומינציות הכעס על אחי ברומינציות של חמלה. או לפחות להחליט שזה משהו שאעשה. עד כה לא היה את הפיצ'ר בכלל לשאול את עצמי את השאלות האלו.
אני לא יכולה שלא לתהות על הפער בין כמה טוב אני מרגישה אחרי שבוע של הפסקה שלקחתי בלי אשמה, לבין איך החיים הרגישו לפני.
האם אלמד מזה משהו?
האם אלמד לקחת הפסקות בלי אשמה?
רק הזמן יגלה.
סתם, אני אגלה לכם.
לא.