Hell is where I meet my friends

החיים הם באמת כמו רכבת הרים... 

פעם למעלה ופעם למטה, אבל מה שאנשים לא מדברים עליו הוא האמצע, הסיבובים החדים, הרגעים בהם לא לגמרי ברור מה קורה מסביבך... 

ואני? אני מרגיש שאני תקוע באמצע... שאני לא למעלה לגמרי ולא למטה בכלל... 

אבל כנראה שאני משדר משהו, או אומר דברים שגורמים לכן לחשוב, להרגיש, להבין שבעצם? אולי עוד לא לגמרי עברתי הלאה.. 

אני לא יודע איך לעבור הלאה כרגע.. אולי אני באמת צריך פשוט קצת את הלבד שלי.. את הלבד והשאר כבר יגיע? 

אני רוצה להאמין שעברתי הלאה... 

אבל אני מבין שכל עוד אני ממשיך לחוות את השיחות, הרגעים, המחשבות... אני לא אוכל באמת לשחרר... 

וברור שזה כואב, וקשה, וברור שאף אחד לא מצפה ממני פשוט לשכוח את השנים האחרונות, להמשיך כאילו כלום לא השתנה, כאילו הכל רגיל.. (למרות שאיכשהו את הצלחת לעשות את זה... או לפחות ככה את אומרת..) זה ברור מעבר לכל צל של ספק שהכי טוב לי יהיה להיות עכשיו לבד לתקופה. 

אבל אל תדאג טייטיי, אבא אמנם לבד זוגית, אבל הוא לא עוזב אותך, לא נוטש, לא שוכח ובטח שלא הולך להשליך עלייך את הקשיים שלו. 

אני פה בשבילך תמיד, גם אם הרכבת קצת תקוע באמצע הדרך

לפעמים החיים מאוד מוזרים.. מצד אחד אני מבין שזה נגמר ואני עובר הלאה, אבל מצד שני את ממשיכה להתנהג כאילו שהכל רגיל ואנחנו חברים הכי טובים.. 
אני חושב שאני צריך קצת זמן, אני צריך עוד טיפה מרחק ולהיות לבד כדי שאני אוכל באמת להתגבר על הכל. 

אבל אחרי שאני ארגיש מוכן? אני בטוח שאנחנו פשוט נחזור להיות החברים הכי טובים בעולם, כי בסוף? אנחנו נועדנו להיות ביחד גם עם לא נועדנו "להיות ביחד" 

אני חושב שאולי את גם סוף סוף מתחילה להחלים עם עצמך, ואולי באמת בעוד כמה חודשים/שנים דברים ייראו אחרת... 

במקרה יצא לי היום לראות פוסט בקבוצה בפייסבוק שהייתי בטוח לרגע שאת רשמת אותו כי הוא תיאר את המצב שלנו כמעט באופן מדויק.. 

זה הזוי לי שיש כלכך הרבה אנשים שעוברים את אותם הדברים ואיך בעצם אנחנו בכלל לא מיוחדים או שונים כמו שחשבנו שאנחנו. 

השבוע מישהי התחילה איתי ועכשיו קבענו לצאת לדייט, זה מרגיש לי מוזר לדבר עם נשים אחרות או לחשוב בכלל על לצאת עם אישה אחרת.. מצד שני אני חושב שזה יעשה לי טוב. 

כיף לי שאני יכול לבוא לזה בלי לחץ, בלי ציפיות, רק לפגוש אנשים חדשים וליהנות מהרגע... 

אם ייצא מזה משהו אז אחלה ואם לא אז לפחות זכיתי לרגע לפגוש אדם אחר ולצאת קצת מהשגרה. 

בתחילת השבוע היה לנו משחק מול Black, משחק שבתכלס יכולנו לנצח ואפילו יחסית בקלות.. אבל אני חושב שחלק מהשחקנים החדשים לא כלכך מבינים מה המשמעות של להיות חלק מהמועדון, חלק מקבוצה ששואפת פה להיות האלופה וזה חבל לי... 

האמת? הכי אכזב אותי זה X, בתור שחקן ותיק מהמחזור שלי הוא אמור היה להיות במקום אחר כבר ואני מופתע מאוד מכמה שהוא נשאר מאחור לעומת שאר המחזור שלנו... ואני תוהה אם בכלל הכל היה בראש שלי והוא למעשה מעולם לא היה כזה טוב? 

אני צריך כבר לסגור את הדברים שרציתי לעשות בחו"ל.. 

השבוע אני מתחיל תפקיד חדש, ומצד אחד אני כבר מרגיש מבולבל ואין לי מושג מה לעשות ואיך... מצד שני אני יודע שאני עכשיו צריך להוכיח את עצמי! אז לא משנה כמה זה יהיה קשה אני אעשה את הכי טוב שלי ואני אצליח את המשימה. 

יש לנו ילד מקסים! 

אני לא יכול להסביר את זה.. אבל אני כלכך שמח שעברתי מלחץ וחרדה לשמחה ואושר (גם בחיים בלי קשר).. 
הילד הזה הוא כל עולמי, ואני אתן לו את כל העולם בחזרה! 

לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה, אבל את יודעת מה? 

אם לא בשבילנו, אז לפחות בואי באמת נישאר חברים בשבילו. וככה לפחות נוכל לגדל את הילדון הזה ביחד גם אם אנחנו כבר לא האמת ביחד. 

אני מודה - 
1. על התמיכה המטורפת שאני מקבל מהסביבה שלי 
2. על החברים שלי 
3. על הספורט
4. על העבודה שלי
5. על החיים עצמם
6. על הילד 
7. על הילד
8. על הילד 
9. על הילד
10. ונחשו מה? על הילד!!!! 

הכל... תכתוב את הכל, כל מה שעולה לך לראש באותו הרגע. 

מה עולה לי לראש? 

המון אכזבה, אני מאוכזב... מעצמי, מהסביבה שלי, אבל בעיקר? ממך... 

אני מאוכזב על הדרך שבה זה נגמר.. אני מאוכזב על הקלות שבה אפשרת לעצמך ללכת.. 

קשה לי להאמין שאחרי כלכך הרבה שנים את יכולה פשוט לקום ולעזוב בצורה כזו.. אני לא יודע מה את חושבת, אני לא יודע מה את מרגישה, אבל אני מסרב להאמין שככה זה נגמר.. 

אני מרגיש עזוב, מבולבל, מתוסכל, בודד, חלש, לא אהוב, אפס... 

שפכתי את הלב שלי בשבילך, נתתי לך את כל כולי.. הבטחת שנהיה יחד לתמיד ושנעבוד יחד על הקשיים... אבל בסוף? ויתרת ברגע שנהיה קשה.. 

אני לא יודע איך אני אמור לעבור הלאה עכשיו... החיים שלי מתפוררים בזמן שמהצד זה נראה שאת חייה את החלום.. 

אני כנראה טיפש, תמים, פתי מאמין.. כנראה שאני פספסתי משהו.. כנראה שלא ראיתי את הדגלים האדומים בזמן.. ועכשיו? אני משלם את המחיר... 

אבל זה לא הסוף נכון? עכשיו זה הזמן להתחיל להחלים. להסתכל על מה שטוב לי בחיים... 

להכיר תודה על: 
1. ההורים שלי שתומכים בי בתקופה הקשה הזו
2. המשפחה המורחבת שסביבי כל הזמן ורק רוצה לעזור
3. החברים שלי שלצידי לאורך כל הדרך
4. לספורט שנותן לי מסגרת ושגרת אימונים
5. על זה שאני בריא ויכול לעשות את הדברים שאני רוצה
6. לאחותי על התמיכה הבלתי נגמרת 
7. על בעלה של אחותי שנהיה כמו אח בשבילי 
8. שהכלוב נותן לי מקום להיות מי שאני באמת (גם אם זה מאחורי המסך) 
9. שיש לי קורת גג מעל הראש (לצערי.. לא מובן מאליו)
10. אבל הכי הרבה... אני מודה על הילד שלי, על האור שהוא מביא לחיים שלי, על השמחה שהוא מכניס לחיי, על האופי המקסים שלו, על החיוך הכובש, על הצחוק המתגלגל, ופשוט.. על העובדה שהוא קיים. 

ומה אני מאחל לעצמי? 

אני מאחל לעצמי להיום, שאסיים את המשימות שרציתי לעשות, שאכניס כביסה ואחליף מצעים, שאוכל ארוחות צהריים וערב בריאות ולא אוותר עליהן סתם כי אין לי כוח... שאשחק היום בסוני כי אני יכול וצריך... שאלך היום למשחק ואצפה בכולו! 
שאצליח להיות שקול, רגוע ומחושב... אפילו שהיום הולך להיות מאוד אמוציונלי.. 

וגם? אני מאחל שמחר הפגישה תלך בצורה טובה, שאצליח לעבוד ולמלא את המשימות שלי כמו שצריך, שלא אשאב לקושי להתרכז, שלא אברח מהאחריות שלי ובעיקר? שאני סוף סוף אראה את מה שאני שווה באמת. 

כי את יודעת מה? 

אני ראוי! ראוי לאהבה, ראוי להצלחה, ראוי לכבוד, ראוי להרגיש טוב עם עצמי, ראוי להיות אבא, ראוי להיות פרטנר.. אני ראוי ליקרא ספורטאי מצליח, אני ראוי להיות מאמן, אני ראוי לעבור הלאה, ראוי למצוא אהבה חדשה, ראוי להתגבר על הכאב שיש בי, ראוי לתפקיד שלי בעבודה, ראוי למשכורת שאני מקבל, ראוי לילד שלי.. 

ואין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לקחת את זה ממני... 

ומחר? 

מחר אני אהיה ראוי אפילו יותר