Hell is where I meet my friends

זה קשה.. 

קשה לראות איך החיים ממשיכים בלעדייך, איך לאף אחד בעצם לא באמת אכפת ממך יותר מידי ואתה מתקדם עם החיים כאילו הכל בסדר.... 

לראות את החגיגות האלה, את כולם שמחים ומאושרים, ולחשוב שאני הייתי אמור להיות שם, אבל אני לא.. 

אני לא. 

כי החלטת שאת כבר לא מעוניינת בי, שמיצינו, שזה נגמר.. 

הייתי אמור להתגבר כבר, לעבור הלאה... 

אבל כל מה שאני קורא ורואה מסביב זו מציאות עגומה של בדידות.... ששום דבר טוב לא מחכה לי בחוץ, שאני עתיד ככל הנראה פשוט להיות לבד... 

שבזמן שבשבילך כנראה יעמדו בתור מיליון גברים.. 

אני אהיה בר מזל, אם בחורה אחת תמשיך איתי שיחה מעבר ל-"היי" הכי סתמי ופשוט שיש..

ועכשיו?

עכשיו זה נהיה אמיתי... דירה חדשה, חיים חדשים.. לבד, בודד, בלי אף אחד.. 

אמור להעמיד פנים שאני בסדר, שאני מתפקד בזמן שאני שבור למיליון רסיסים מבפנים.. 

כל חיוך של הקטן שובר אותי עוד יותר.. 

לחשוב על המשפחה שהיינו אמורים להיות ואיפה אנחנו מוצאים את עצמנו עכשיו.. 

מקווה שהכל ייגמר בקרוב.. 

אבל אופטימי אני כבר מזמן לא 

איך מכירים אנשים חדשים בימינו? 

בנוסף, אם למישהו/י יש הצעות מעניינות לסופ"ש הקרוב... בקיצור.. אני זמין, שלחו הודעה 😄 

היי לכולם! 
פנויה (קרוסית) להיום בערב, לסשן שליטה וכיף. 

במרכז, להנאה בלבד 😄 

דברו איתי 

מבחינתך אלה רק בגדים, רק פופים, רק אלבומים... 

אבל מבחינתי. זה הכל, זה החיים שלנו, זה הרגעים המשותפים, זה הבגדים שקנינו ביחד, אלה המתנות שאני הבאתי לך... 

אני מבין, אני מבין שאת רוצה למחוק את החיים שהיו לנו יחד, שאת חושבת שאם תעשי את הדברים האלה בלי לשתף אותי אז אולי זה לא יכאב? 

מה אני אגיד? כל הכבוד.. הורדת אותי לברכיים, הבאתי אותי לתחתית.. 
אני כבר במקום שבוא אני חושב אם עדיף שאני כבר לא אהיה... אני לא מאמין שהגעתי למצב שבו עוברות לי מחשבות על התאבדות, על בריחה, על פשוט לסיים את הכל... 

אני לא יודע מה קרה לך, איך התהפכת ככה, מה עשיתי שמגיע לי היחס הזה? 
איך יכול להיות שאחרי שסלחתי לך על הכל ועשיתי כל מה שרק אפשר בשבי ללהשאיר את המשפחה הזאת מאוחדת, את מסוגלת פשוט לקום וללכת, לוותר עלי, על הילד שלנו, על החיים... להוריד אותנו לברכיים, להביא את שנינו למצב כלכלי כלכך גרוע שאני לא יודע אפילו מאיפה אני מביא את הארוחה הבאה... 

וכל הדברים האלה? תחת הכותרת - "אין בינינו התאמה מינית".... אחרי 8 שנים של זוגיות, מתוכם 2 של נישואין, ילד משותף, תכניות לעתיד, כלבה משותפת, טיסות, משפחות, מה לא??? 

ועכשיו... עכשיו?!?!?!?! את פתאום מחליטה שאין בינינו "התאמה מינית"... סבבה, אז את ונילית ואני לא... את יודעת? אלה דברים שאפשר לדבר עליהם, אלה דברים שאפשר לפתור, החיים הם לא רק סקס! היו בינינו פערים במיניות זה נכון... אבל למה לא לדבר על הדברים האלה בצורה אמיתית? בוגרת? רצינית? למה את ישר בורחת?? מוותרת? 

אחרי כל מה שעברנו ביחד בשנים האחרונות ביחד, האהבה, הרגעים המאושרים!!! 
החתונה שלנו הייתה הרגע המאושר בחיי, הרגע שבו חשבתי שהנה, זהו, אני הצלחתי בחיים, מצאתי את החצי השני שלי, מצאתי את האישה של חיי... 

אין אחד שלא פנה אלי אחרי החתונה ולא אמר לי שהיא הייתה החתונה הכי מרגשת, אותנטית, שמחה, מלאת אהבה אמיתית... והאמת? הרגשתי בדיוק ככה!!! 
הייתי בטוח שאין שום כוח בעולם שיכול להפריד בינינו... 

אבל טעיתי... 
סלחתי לך על הבגידה, סלחתי לך על מה שאמרת, סלחתי לך על הכל!!! 
ואת? זרקת אותי לכלבים בלי לחשוב פעמיים... 

אני מקווה שאת מאושרת עכשיו, אני מקווה שאת שלמה עם ההחלטה שלך... 

אני רק מקווה שאני אצליח למצוא הכוחות לעבור הלאה, ואני מאחל לעצמי שאני לא אתנהג אלייך כמו שאת אלי... 

אבל בעיקר... אני מקווה שאת לא תפגעי בילד, לא מגיע לו אמא כמוך... מגיע לו אמא כלכך הרבה יותר טובה, כזו שבאמת תאהב אותו, שתחשוב עליו כל הזמן, שתרצה אותו באמת.. וכל מה שאני יכול לעשות כרגע זה לעמוד מהצד ולראות איך את זורקת את החיים לפח... 

טוב... די, קיבלת יותר מידי קרדיט... 

את רוצה שזה יראה ככה? בסדר... 

את לא היחידה שיכולה למחוק... 

ורק נותר לי לאחל - ברוך שפטרנו מעונשה של זו... 

החיים הם באמת כמו רכבת הרים... 

פעם למעלה ופעם למטה, אבל מה שאנשים לא מדברים עליו הוא האמצע, הסיבובים החדים, הרגעים בהם לא לגמרי ברור מה קורה מסביבך... 

ואני? אני מרגיש שאני תקוע באמצע... שאני לא למעלה לגמרי ולא למטה בכלל... 

אבל כנראה שאני משדר משהו, או אומר דברים שגורמים לכן לחשוב, להרגיש, להבין שבעצם? אולי עוד לא לגמרי עברתי הלאה.. 

אני לא יודע איך לעבור הלאה כרגע.. אולי אני באמת צריך פשוט קצת את הלבד שלי.. את הלבד והשאר כבר יגיע? 

אני רוצה להאמין שעברתי הלאה... 

אבל אני מבין שכל עוד אני ממשיך לחוות את השיחות, הרגעים, המחשבות... אני לא אוכל באמת לשחרר... 

וברור שזה כואב, וקשה, וברור שאף אחד לא מצפה ממני פשוט לשכוח את השנים האחרונות, להמשיך כאילו כלום לא השתנה, כאילו הכל רגיל.. (למרות שאיכשהו את הצלחת לעשות את זה... או לפחות ככה את אומרת..) זה ברור מעבר לכל צל של ספק שהכי טוב לי יהיה להיות עכשיו לבד לתקופה. 

אבל אל תדאג טייטיי, אבא אמנם לבד זוגית, אבל הוא לא עוזב אותך, לא נוטש, לא שוכח ובטח שלא הולך להשליך עלייך את הקשיים שלו. 

אני פה בשבילך תמיד, גם אם הרכבת קצת תקוע באמצע הדרך

חשבתי שאני בסדר, 

חשבתי שאני מחלים...

מסתבר שלא... 

אני רק עכשיו מתחיל להבין כמה אני בעצם בדיכאון

לשום דבר אין משמעות ולאף אחד לא אכפת

להתראות 2025!!! 

מאיפה להתחיל? 

השנה הזאת הייתה שנה מוזרה, היו בה מלא רגעים קשים, עצובים מלאי חרטה וכאב.. אבל לצד כל זה, השנה הייתה שנה של התפתחות, למידה, הקשבה לעצמי.. אבל בעיקר? 
השנה הייתה השנה של הפרידה הכי גדולה בחיי וגם ההתחלה הכי מרגשת בחיי... 

פרידה - 
כמו כל סוף, הפרידה הייתה עצובה, קשה וכואבת. לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה ולמה, והאמת? אני עדיין חושב שאת זורקת את החיים שלך לפח... 
אולי את מפחדת, אולי את באמת ילדותית, אולי לא אכפת לך מהילד שלך... זה כנראה כבר לא באמת משנה.. 
אני מאחל לך הצלחה בהמשך הדרך... אבל כנראה שלא איתי. 

התחלה - 
פרצת אלינו לחיים ככה יום אחד, ופתאום הכל השתנה, כמו אומת האש שהחליטה לתקוף, אבל ההתקפות שלך הן חיוכים, צחוק ורוח שטות. אה הילד הכי מקסים שיכולתי לבקש, אני אוהב אותך כלכך!! אומרים שילדים יכולים ללמת אותנו מה זה אהבה באמת, ובזכותך אני לומד אותה שוב כל יום מחדש. לא משנה מה יקרה, לא משנה איך, אני תמיד אוהב אותך ואהיה פה בשבילך. 
טיי טיי שלי, אתה כל עולמי. 
באהבה גדולה, אבא. 


ועכשיו ש-2025 נגמרה... 
ושנת 2026 מתחילה, 
אני רוצה לאחל לעצמי כמה דברים ברשותך - 
- אני מאחל לעצמי לקום כל יום עם כוחות מחודשים. 
- אני מאחל לעצמי לא ליפול שוב לדיכאון, לכאב ולרגשות האשם. 
- אני מאחל לעצמי לראות אותך כמה שרק אפשר, לראות אותך מתפתח, גדל וממשיך להיות מאושר. 
- אני מאחל לעצמי את הכוחות להתמיד, ולהיות האבא הכי טוב שאני יכול, תמיד! 
- אני מאחל לעצמי למצוא זוגיות חדשה, עם אהבה גדולה והמון מקום גם בשבילך. 
- אני מאחל לעצמי שהשנה הקרובה תהיה מלאה, בעשייה, חברות, והתקדמות בעבודה. 
- אני מאחל לעצמי את ברכותיה של השנה החדשה, שפע, אושר וכמובן משפחה. 
- ולבסוף, אני מאחל לעצמי את כל מה שטוב שבעולם, ולך ילדי הקט אני מאחל שתמשיך להיות הילד שלי, המתוק, החכם והכלכך מושלם! 
(וכן התחלתי לעשות חרוזים באיזשהו שלב.. תתמודדו!) 

לאחרונה עולות לי שוב מחשבות... 

הרי.. אם אנחנו מצליחים לתקשר בצורה בריאה, טובה, עם תקשורת נכונה והבנה, אנחנו באים אחד לקראת השניה ועושים ויתורים מסוימים בשביל האחר.. 
אז למה לעזאזל אנחנו לא ביחד? 
הרי... זה בדיוק אחד הדברים שהרגשת שהיו לא טובים.. ועכשיו? עכשיו זה עובד! 
האם לא שווה לתת הזדמנות נוספת? 
כן, אני יודע שעברו הרבה מים בנהר ואני יודע שאת חושבת כרגע שהלבד הזה טוב לך... ויכול להיות שזה נכון. 

אבל אחרי כל מה שעברנו... לא שווה לנסות בכל זאת? 

לא חבל שהילד המקסים הזה יגדל בבית שבור? 

מחשבות... 

תהיות... 

אחרי שבוע של חופשה עם עצמי אני חושב שיש לי יותר שאלות מתשובות... 

מעניין 

להיות אבא זה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים... אבל הוא גם אחד הדברים הכי קשוחים שיש.. 

קצת הקדמה? 

בימים אלה מתקיימת אליפות העולם בספורט שלי, וכמובן ששלחנו נבחרת שתייצג את ישראל. 
עוד לפני הטורניר עלו דרישות ממדינות אחרות למנוע את ההשתתפות של ישראל בטורניר כמו שעושים בהרבה ענפי ספורט ובכלל כרגע... לא ייחסנו לזה חשיבות מיוחדת.. 

מארגני הטורניר וההתאחדות העולמית הודיעו שישראל תוכל להשתתף בטורניר כמו כל נבחרת אחרת ושובצה לבית שכולל בין היתר את קטאר... 

הקטארים הודיעו שלא יעלו למשחק, וכך גם הצרפתים... כן כן... פאקינג צרפת! או כמו שקוראים לה בימינו צרפתיסטן... שכבר מזמן הפכה להיות מעוז מוסלמי אדוק... 

האיטלקים, השוויצרים והאמריקנים כמובן עלו למשחקים כרגיל... 

אבל... לחלק מהארגונים "למען השלום" זה לא הספיק... והם החליטו לפרסם פוסטים עם תמונות של שחקנים מהנבחרת כשהם על מדי צה"ל, עם השם של אותם שחקנים, עם העבר הצה"לי שלהם.. איפה הם נמצאים כרגע.... 

הדבר הזה הוא עליית מדרגה.. אמנם הפוסטים עצמם רק קוראים להרחקת אותם שחקנים מהשתתפות בטורניר... אבל לי אישית זה ברור שזו רק ההתחלה... 

וזה מפחיד. מפחיד אותי שינסו לפגוע בחברים שלי.. מפחיד אותי שהעולם באמת רואה אותנו כרוצחי ילדים צמאי דם.. 
וברור לי שמדובר בקומץ וברור לי שלא כולם ככה... אבל זה עדיין גורם לי לתהות על איך אני אמור להגן על הילד שלי בתוך עולם כלכך מטורף... 

זהו... פרקתי... 

נקווה לימים טובים יותר