מילים שמנסות לגעת...בנשמה

כשהוא אומר לי שהחיבוק ידחה לאחר כך כי  איגור ודניס עדיין לא התייצבו להביא את הספה המיוחלת, כל שיש לי להגיד...(מקבץ  "ברכות"  פולניות), זהו נרגעתי. הם הגיעו לידיעת המתעניינים. והרכיבו. עכשיו כל שנשאר זה להשתרע עלייה ולהתחיל במלאכת הסימונים. תתחדש ששון שלי אהוב שלי בלב. 

תוך כדיי שאני מביטה לתוך עייניו, שולחת יד למבושיו ומיידעת אותו שמרגע זה הוא שלי ורק שלי. הוא מסתכל עליי לוקח את כף ידי ומניח על לוח ליבו ואומר... זה שלך. נפעמת ממנו. 

ששון שלי עושה לי המון שמחה בלב. הוא קולט את נשימותיי לתוכו ושואף אותן לתוכי.סירקולציה נשימתית  שמסחררת את שניינו בכזו עוצמה, בכזו טבעיות. זה ששון והוא רק שלי.... בלב. 

בריקוד שלנו תקרב אותי אלייך, תצמיד את ליבך לליבי והנמגינה היחידה שתשמע הן הלמות ליביינו. הולכת לרקוד את הריקוד המטורף הזה.... איתך. 

 הוא מחייך אותי וצחוקו המתגלגל נשמע למרחוק. עוד ממך... ועוד מצחוקך. זה עושה אותי חיה. 

טוענת את הסוללות מחדש. ממש עוד קצת הן יהיו מלאות בי, באנרגיה חדשה, תחושה כזו באויר, בהרגשה. ממלאה את עצמי בדברים נשכחים שהוזנחו,לומדת אותי בצורה מפוקסת וסלחנית. ככה בדיוק מתחיל השינוי. צעדים קטנים ומדודים. 

+50 זה גיל מצויין לשינוי. מחשבה אחרת, תובנות של בגרות נפשית, שלווה סוערת ונרגנות מחייכת. ואהבה.... גם לה יש הצערה והצהרה מיוחדת ששמורה  רק לה. +50  עם הפנים קדימה. 

בוער בי לצאת לרקוד. שנות השמונים. דיסקו לוהט, סלאו צמוד. שירים שגדלתי עלייהם. בדיוק הם, כאלה שחודרים עמוק לנשמה ומרעידים את הגוף. חייבת לעצמי את ההתפרקות הזאת עד שארגיש שהגוף עוד רגע עף לו. מאד בוער לי אפילו. הנה אמרתי. 

היא מנסה לרמוס כל חלקה בנפשי, היא מנסה בכל כוחה לנתץ ולשבור את אורך רוחי, היא מנסה לגרום שאנטוש את המערכה ואנוס מדרכה, היא המפלצת שחיה וקיימת במקום עבודתי. נקרא לה א(ולא מבית הנשיא). אותה אשה רדודה, מכוערת בנפשה, מכוערת בהתנהגותה, מכוערת במילותייה. וההנהלה שותקת, והתלונות עלייה מתעמצמות, נערמות כל יום, כל שעה, כל רגע. והם מעלימים עין כמו אומרים... תתמודדו. מערכת שלא מבינה שכשהעובדים מחייכים תפוקתם השמיים, מערכת שלא מקשיבה לפרט אלא לשטן שבהחלט לא יודע להתלבש בפראדה אלא בסמרטוטים במקרה הטוב. אין בה טיפת נשיות כדיי להבין ולדעת אשה ורגישותה. חזקה מתמיד, מביטה קדימה לעבר המחר, עוד קצת והכל ישתנה... לטובה.... אופטימית. 

ישבות שתיי נשים ליד הים, לא בית קפה אבל עם קפה שנקנה בדרך ומשוחחות על הדברים האמיתיים של החיים. ועל מה השיחה שהייתה?  על מה נבשל לנסיכים הסטודנטים אי שם במרכזה של הארץ. אז הוחלט על לזניות קנלוני, פרגיות שניצלים, פשטידות והרבה עוגות.שמרים תפוזים, מייפל ושוקולד. צריך לצייד את  נסיכים באוכל של בית. סטודנט שבע ציונים גבוהים. בתאבון. אמהות גאות שאנחנו.