מילים שמנסות לגעת...בנשמה

להעביר את ציפורניי על גופך לסמן אותו  לנעוץ עמוק, חזק שתרגיש עד כמה אני ממוקדת בך שתהייה ממוקד בי. פסים של שתי וערב מציירת את תשוקתי עלייך. 

כששואלים אותי האם אני מדברת לעצמי אני עונה שאני חושבת בקול רם. כשאומרים לי את מדברת לעצמך אני עונה שאני מנהלת דו שיח עם אשה חכמה. אם אין אני לי.... 

שעת בין הערביים. כשעוד אור בחוץ והחושך לאט לאט יורד. השמיים נצבעיים  בכתום אפור מרגיע. זו השעה שאני מרגישה את יופיו של העולם. 

יש בי רצון עז לפנקן אמיתי כזה. כזה חייכן, דביק, שטותי וחכם בו זמנית, בעל משרה בכירה ביחסיי אנוש, בשלן מדופלם, רקדן סלאו צמוד, זמר סרנדות, בעל ידע נרחב בפרחים רומנטים, טייס כדור פורח, מחוייט בבגד ים והכי חשוב חבקן צמוד צמוד לדולר. טוב נו גם נשקן מעורר הערצה בכיליו ואיבריו.  ההיית או חלמתי חלום?  התהייה או זו רק פנטזיה נהדרת?...... מחכה. 

תפוסה חזק..... בגב. פתאום באמצע החיים. תנועה כנראה לא נכונה. לא משהו שמכשיר בי קיו לייזר לא יפתור. אם הוא טוב לכלבה לשלי בטח יהייה טוב גם לי. תקווה. 

כותבת אותי על השנים שהיו בקיבוץ. היינו קבוצה של ילדים בבית הילדים שייכים לקיבוץ ולא להורים. שעה ביום הוקצבה לנו לראות ולהיות עם הביולוגים שנקראים אבא ואמא. שעה ביום לנסות.  ולהבין מה זה בכלל הורים. את כל הפינוקים קיבלנו מהקהילה. זו היתה דרך המחשבה, החינוך, ההבנה שככה צריך להיות ואין על זה עוררין. ילדיי טבע, המון טבע, מסעות, טיולים. שום דבר משפחתי שום דבר נוגע עמוק, שום דבר רגשי.  חיים בעצם במשפחה אחת גדולה הקיבוץ. והיו פחדים לישון לבד, והיו רגעים שבאמת רציתי קירבה הורית וכלום. לא שסבלתי, הייתה לי ילדות מקסימה, ילדות מאושרת אולי כי לא ידעתי אחרת. מקלחות משותפות לא מיניות, איך אני יכולה להמשך לאחים שלי בקבוצה, מוזר?  לא. ככה היה נהוג, ככה היה מקובל. כשנהייתי אמא פתאום הבנתי עד כמה הכל היה תעתוע, מעוות עד כמה החממה הזו כאילו מגינה אבל הפרידה אותנו משאר העולם. זה היה המקום שלי. כשעזבתי את הקיבוץ לעיר זה היה בשבילי הלם קרב כזה. פתאום יש חיים אחרים ריחות אחרים, טעמים אחרים. עברתי תקופת הסתגלות רצינית, למדתי לבשל, למדתי מה זה בית מה זה קניות(הכל היה חופשי בקיבוץ). אלה היו חיי שם, במקום ההוא, הקיבוץ. לא שאני חלילה בפוסט טראומה חלילה אבל... מרגישה את הפיספוס הזה של משפחה קרובה את האין חיבוק כזה שהיה כל כך נצרך. את האין הביחד הזה את האמא הזו כדיי לבוא ולפרוק כאב, שמחה. מוזר שכל זה לא דבק בי, אני ההפך כל כך. דואגת, שומרת כל הזמן עם יד על הדופק עם כולם בכלל ועם הקרובים בפרט. געגועים למה שהיה ולא יחזור ושמחה ומעריכה את היש. 

החבר הראשון שלי. כולנו זוכרים את החבר/חברה הראשונים שלנו. אהבת בוסר כזאת, נקיה ומאד מיוחדת. אהבה נאיבית מלאה בחלומות לא מוגשמים. האהבה הראשונה שלי הייתה שהייתי בת 17 נערה והוא, הוא היה בן 21 ברזילאי גבוה, 190 ס"מ, מאחד הרגעינים ששהו בקיבוץ. אהבה תמימה וסוערת גם יחד, מן תחושה של שיכרון חושים, מן הרגשה כמו של מעוף הציפור. בהיי מטורף. איתו זו הייתה הפעם הראשונה והשנייה וה- המון. סוג של טרוף  נעימי כזה עד ש.... הוא חזר לברזיל. אוי כמה זה כאב, שיברון לב כזה, הרגשה של יתמות. שמרנו על קשר של מכתבים, המון מכתבים. הייתי מחכה כל יום למכתב המיוחל באחד המכתבים הוא כתב לי שכישפתי אותן הוא רק לא ידע שכושפתי על ידו. עד שהקשר נותק ובחיי לא זוכרת למה. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי מה קורה איתו. עברו מאז שנים לא מעטות. זו הייתה אהבתי הראשונה. ושלכם?  האם גם אתם זוכרים אותה?  פותחת פוסט לכך, מוזמנים לשתף. 

תובנות לכאן ולכאן. חינוך של פעם, לינה משותפת, שייכות למי בעצם, ועוד. ארחיב בפוסט הבא. יש למה  לחכות. 

מחבקת את הזכרונות שיצרתי. מחבקת את העבר שרגעיו לפעמים לא היו קלים. מחבקת את אותם ימים שהרגשתי תוהה האם יכולתי אחרת. מחבקת את האשה שאני. מחבקת את ליבי שייודע להגן על נפשי מכל משמר, מחבקת את אותן מכות לא צפויות שמהן למדתי לראות את הדברים בפרופורציה. מחבקת את עצמי שהחכמתי מכל מלמדיי. מחבקת כי אני פשוט אשה של חיבוקים. 

קראתי עכשיו משהו שכתבתי למישהו שהיה יקר לי פעם. מאד יקר. חבר טוב קרא לעצמו והאמנתי. חשבתי לעצמי שאוכל להכיל את החבר הטוב הזה, החבר שאמר וסיפר והפריח סיפוריי נתינה לכל עבר, חבר שהרגיש מספיק קרוב כדיי להבין שאני אוצר גלום בשבילו. טעות!  כמה לא חבר הוא היה, כמה אפס באינטיליגנציה רגשית, כמה אי היכולת שלו להבין ולהפנים שאם אתה קורא לעצמך חבר טוב אתה אמור להביא תוצאות מכך, נכשלת!  אז בפעם הבאה שאתה מציג את עצמך כחבר טוב למישהי, מישהו תנסה באמת להבין את המשמעות של זה. זה לא רק היי וביי, זה לא רק שיחות על כיבושייך העכשווים ועל אלה העתידיים,זה לא להשפיל ולצפות להבנה מאד ברורה מצידי, זה בדיוק ההפך, להיות כאן ועכשיו וברגע זה כי המצב, הרגע מחייב.לא להיות שיפוטי אלא לנסות להבין את כל המכלול כולו של החיים ולנסות להיות זה שנותן כתף. זה שמנגב את הדמעות וזה שממצב אצ המצב ומכניס אותו לפרופורציה הנכונה. זה חבר אמיתי בעיניי, חבר נפש כזה. נכשלת בענק מהתפקיד שהוצא וזכית בו. חבר אתה כבר לא ולא. שתדע.