כותבת אותי על השנים שהיו בקיבוץ. היינו קבוצה של ילדים בבית הילדים שייכים לקיבוץ ולא להורים. שעה ביום הוקצבה לנו לראות ולהיות עם הביולוגים שנקראים אבא ואמא. שעה ביום לנסות. ולהבין מה זה בכלל הורים. את כל הפינוקים קיבלנו מהקהילה. זו היתה דרך המחשבה, החינוך, ההבנה שככה צריך להיות ואין על זה עוררין. ילדיי טבע, המון טבע, מסעות, טיולים. שום דבר משפחתי שום דבר נוגע עמוק, שום דבר רגשי. חיים בעצם במשפחה אחת גדולה הקיבוץ. והיו פחדים לישון לבד, והיו רגעים שבאמת רציתי קירבה הורית וכלום. לא שסבלתי, הייתה לי ילדות מקסימה, ילדות מאושרת אולי כי לא ידעתי אחרת. מקלחות משותפות לא מיניות, איך אני יכולה להמשך לאחים שלי בקבוצה, מוזר? לא. ככה היה נהוג, ככה היה מקובל. כשנהייתי אמא פתאום הבנתי עד כמה הכל היה תעתוע, מעוות עד כמה החממה הזו כאילו מגינה אבל הפרידה אותנו משאר העולם. זה היה המקום שלי. כשעזבתי את הקיבוץ לעיר זה היה בשבילי הלם קרב כזה. פתאום יש חיים אחרים ריחות אחרים, טעמים אחרים. עברתי תקופת הסתגלות רצינית, למדתי לבשל, למדתי מה זה בית מה זה קניות(הכל היה חופשי בקיבוץ). אלה היו חיי שם, במקום ההוא, הקיבוץ. לא שאני חלילה בפוסט טראומה חלילה אבל... מרגישה את הפיספוס הזה של משפחה קרובה את האין חיבוק כזה שהיה כל כך נצרך. את האין הביחד הזה את האמא הזו כדיי לבוא ולפרוק כאב, שמחה. מוזר שכל זה לא דבק בי, אני ההפך כל כך. דואגת, שומרת כל הזמן עם יד על הדופק עם כולם בכלל ועם הקרובים בפרט. געגועים למה שהיה ולא יחזור ושמחה ומעריכה את היש.
לפני 3 שנים. 21 באפריל 2021 בשעה 16:27
