מילים שמנסות לגעת...בנשמה

החבר הראשון שלי. כולנו זוכרים את החבר/חברה הראשונים שלנו. אהבת בוסר כזאת, נקיה ומאד מיוחדת. אהבה נאיבית מלאה בחלומות לא מוגשמים. האהבה הראשונה שלי הייתה שהייתי בת 17 נערה והוא, הוא היה בן 21 ברזילאי גבוה, 190 ס"מ, מאחד הרגעינים ששהו בקיבוץ. אהבה תמימה וסוערת גם יחד, מן תחושה של שיכרון חושים, מן הרגשה כמו של מעוף הציפור. בהיי מטורף. איתו זו הייתה הפעם הראשונה והשנייה וה- המון. סוג של טרוף  נעימי כזה עד ש.... הוא חזר לברזיל. אוי כמה זה כאב, שיברון לב כזה, הרגשה של יתמות. שמרנו על קשר של מכתבים, המון מכתבים. הייתי מחכה כל יום למכתב המיוחל באחד המכתבים הוא כתב לי שכישפתי אותן הוא רק לא ידע שכושפתי על ידו. עד שהקשר נותק ובחיי לא זוכרת למה. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי מה קורה איתו. עברו מאז שנים לא מעטות. זו הייתה אהבתי הראשונה. ושלכם?  האם גם אתם זוכרים אותה?  פותחת פוסט לכך, מוזמנים לשתף.