פונים אליי כל מיניי צעירים ברווקותם. שולטים, נשלטים ואחרים. נכון שלא רשום בפרופיל שלי את גילי, וחלילה לי להתבייש בו, בחרתי אחרת. בכל זאת כשפונה אליי שולט בן 25 אני משועשעת למדיי. אילו ידע.... ואז אני קוראת בבלוג שלו שכל מה שבאמת חפצה נפשו זה לשים את הנשלטת על ברכיו ולחבוט בה. אז אני פשוט כבר צוחקת. לא מזמן חגגנו לנסיך שלי מומולדת ולמתעניינים הוא בגילו של השולט המדופלם. ישבתי עם כל החבורה של החברים הטובים, כ-20 בערך מהם וחגגנו. ברור שהוזמנתי להיות איתם. דאגו לי בכל רגע, כל אחד בתורו דאג שאוכל, אשתה, חיבוק, שיחה, שיתוף והמון שמחה. הרגשתי בהחלט מאושרת בחברתם כי כזו אני, האמא של כולם.אמא וחברה שיודעת להכיל ולהקשיב. ואני חוזרת להתחלה. אז נכון שלא רשמתי בפרופיל את גילי הכרונולוגי, אציין שהוא מעל 47. עכשיו ברור יותר? מובן יותר? אז בבקשה מכל אותם צעירים מקסימים, אם אתם שולטים או נשלטים, אוהבת אתכם כאמא, ולא, אין לי עיניין מעבר לכך בשום אופן, בשום צורה, בשום דרך. מקווה שהייתי ברורה עכשיו!
מילים שמנסות לגעת...בנשמה
כל רגע נמצא את עצמיינו במקום שונה, מחשבה שונה, אהבה חדשה ישנהחיים שלמים חולפים עוברים ורק הלב נשאר כשהייה, פועם....
האם תאהב אותי גם מחר? וביום של המחר של המחר? כי מחר מה שלא ידעת היום ומה שאני כבר יודעת כל החיים... אשה, פשוט אשה! אשה פשוטה בחוכמתה.
כשאני שותקת זה לא שאין לי מה להגיד, זו הדרך שלי להביע את את אהבתי.... ללמילותייך.
מקשיבה לרגשות שלי ובהחלט לא מאבדת תקווה. יודעת שאי שם, למרות שהדרך אולי ארוכה, אמצא... תקווה.
הרבה פוסטים נכתבו בעיניין. כשאחד הצדדים מחליט לפרק את החבילה או פשוט להגיד שלום שלום, עם סיבה, בלי סיבה, זה כואב. זה כואב כי זה חד צדדי. זה כואב כי אולי, למרות ואף על פי כן מעורבים רגשות, מעורב הלב, מעורבת הנשמה. אחד הדברים שהכי כואבים באמת זו לא רק הפרידה, זו לא רק הידיעה שזהו, נגמר, לא עוד. מה שבאמת כואב, מכעיס, מרתיח זה שהצד שמפרק במן נונשולנטיות אגבית, כדיי לרכך את רוע הגזירה, אומר תלכי לחפש לך אחר, או, שבטוח תמצאי מישהוא טוב ממני. אז תשמע חמוד, אל תסרסר את מי מאיתנו לאחר. אתה לא ממש מחליט מה קורה אצליינו בלב. לא מתאים, לא טוב, שלום! ולא להתראות! קח אחריות על מעשייך. רחוק מהעין רחוק מהלב.והלב יחלים והכאב לאט לאט יתפוגג והנשימה תחזור שוב לקצב שלה. נכתב לשניי המינים גם יחד. רגע של שיתוף מתוך ההבנה שאפשר אולי גם אחרת.
חמישי, שישי, שבת. מחכה בקוצר רוח.
נפעמתי פעם אחר פעם כשאמרת את.... שמי. זוכר?
שקט עכשיו! אני נחה. אוגרת כוחות כדיי להרעיש אותך.
אז איזו מסעדה אבחר? בשרים? סושי? איטלקית? עזרה, מישהו?
מחפשת את התקע שהלך לאיבוד. על המוצא תבוא הברכה.