לפני 12 שנים. 23 בפברואר 2012 בשעה 15:26
דוחקת. מתאמצת לדחוק. לדחוס לקטן קטן. ואז לדחוף. עמוק, עמוק פנימה. שלא ייראה. שלא יימצא.
מפזרת מעל ומסביב גרוטאות מצולקות וקצת חול, שופכת ערימת אבק שכחה, מגלגלת מעל שיירי אשפה
עודרת. מסביב, מעל, לתחח. איש לא היה כאן.
איש לא היה.
ממעמקי החושך הפרטי יש גם הארה.
בכי שנובע מסרט עצוב או שנובט החוצה מתסכול, עצב, צער, שברון לב
אינו מטהר. פשוט לא.
הוא רק גורם כאב ראש. מתמשך.
בכי שלאחר הענקת כאב פיזי נכון, כן, אפילו הצלפות שאינן לרוחי, הוא, למרבה הפתיעה, מזכך.
אין כאב ראש, יש רק שקט בראש. רק שקט.
ואז מתעטשת, האבק מתפזר, והכל נחשף. שוב תופס נפח.
רק בגלל שלא הייתי שָם לגמרי, במקום שאין בו שָם, מעולם לא היה שָם.