הצעות לשם תתקבלנה בברכה

מסירה קורים?

כנראה שלא.

אם כך מדוע נכנסתי לאחר כמעט שנה שבה הצצתי לפרקים מבחוץ?!

מסיבה טפשית וחשובה מאין כמותה:

לפתע נזכרתי בסיסמה ששימשה אותי להכנס למייל, אליו יכולתי לקבל אפשרות לשחזר סיסמת הכניסה לכלוב (אותה שכחתי...גם כן).

כזאת אנוכי כיום. שוכחת.

ואם ידע הוא כוח, האם משמע שאובדן הידע הינו חוסר אונים, תבוסה?

כעת רציתי להכניס סיפור - אמיתי - גם כן בהקשר זה, אך איני זוכרת אם סיפרתי אותו כאן בעבר. אמנם אין זה באמת משנה למתי המעט שיכנסו לרגע להציץ בבלוג שהגיח, אם מתוך סקרנות ואם לזכר ימי ידידות עברו, אך איני רוצה להיות לטורח. מנומסת על לא עוול בכפי.

מציצה לרגע בהודעות שהגיעו לפני כשנה, מבלי שיכולה לשחזר מה כתבתי אני קודם לכן ומרגישה... מנותקת?! אולי מרוחקת?!!

מה שבטוח - מעט מתרפקת, עם עצמי מעט משחקת וחרוזים (לא רעים?:)) למולי זורקת. כלום הכינותי כאן לקט?!

התבוננתי קצת בשינויים באתר. אין ספק שאין צורך כאן במשקפיים. מבלי שערכתי שינוי, הכתב כל כך גדול, שנראה שאפשר לערוך תחרות קריאה למרחוק. וכך רעננתי זיכרוני בכללי הפרסום בבלוג. ובין היתר: "אין לפרסם כל חומר או מידע אשר מעודד אפליה, שנאה או אלימות כנגד אדם אחד או קבוצה" וגו... - האם זה נכון גם במקרה בו אדם מעלה בבלוגו טקסטים המקוממים עליו את הקוראים?!

השעות הקטנות של הלילה שוב אינן עושות עימי חסד.

אף שאינני בטוחה שהכתיבה בפוסט זה תגיע לעיניים להן היא נועדה, עלי לקוות למזל. (מישהו ראה את מזל היום, או אולי את לאקי)?

אך באין הזהבה, שתי האופציות העומדות לרשותי הן או לכתוב כאן (ולקוות) או לבקש מחברים זהובים להעביר הודעה (וזה פחות נעים).

גם פחות ופחות אני פוקדת את האתר, גם לא כאורחת או כקוראת מזדמנת.

מבחינתי, זה לא סימן טוב; זה אומר שהיכן שהוא אני מתה (למרות שבדקתי ולא הוצאה לי תעודת מוות. אולי לא מצאתי אותה בבלגן ששורר כאן).

ולמי ששלח לי הודעה בחודש מאי כתגובה לאדומה ששלחתי לו (למי שמתעניין/ או שלא - אין, לא היה ולא יהיה שם שום ניסיון פלירטוט), אז:

א. לא הבנתי את התגובה.

ב. זה לבטח בגלל שאינני זוכרת מה היתה ההודעה ששלחתי לך קודם. :(

המלצה כללית: אם אתם שולחים הודעה במענה להודעה שנשלחה אליכם, תצאו גדולים (לא מתחייבת על הגודל), אם תצרפו לתגובה את ההודעה בגינה אתם מגיבים. (נראה לי שהצלחתי ליצור משפט מתוסבך מידי. ניחא).

ועכשיו כששני הצדדים אפורים כאחד האדם ואיני יכולה להגיב ישירות לנמען, יכולה לשוב לאפרוריתי.

זה מזכיר לי. לא קראתי ולא ראיתי את אותם חמישים גוונים ידועים (למעט במקרה דקותיים מהסרט),

אך אהבתי את שאמר לי ידיד, שלא הבין מעולם מה אני מוצאת בעולם הבדס"מ. לאחר שסיפר לי כי צפה בסרט עם אשתו, סיכם שבסך הכל, כל מה שרצתה הגיבורה הוא להיות נאהבת.

1.  איך לומדים להשתמש - בהצלחה - בצ'ופסטיקס? קל וחומר, אם מבקשים ללמוד לעשות זאת דווקא ביד הלא דומיננטית?

2.  עד כמה צריך להתרגש בטקס קבלת התואר של הבת?

3.  מדוע אני שואלת שאלות (טפשיות) כאלה במקום ללכת לישון?

כבר הרבה זמן שרוצה לכתוב, אך השיהוי הזה שבין המחשבה לעשיה - לא עושה לי טוב.

אפילו פרק הזמן הקצר שבין הרהור להקשה על המקלדת, כבר גורם לסינון, להטיה, לשפיטה ולקטילה (העצמית)

ואז איני מרוצה ממה שכתבתי.

ואינני כותבת על דברים ברומו של עולם, ואיני כותבת על דברים שמרגשים אנשים. הצר עולמי כעולם נמלה?

אני כותבת וחושבת אם זה לא יחשוף יותר מידי ממני, ממחשבותי על אחרים; יגלה אולי פרטים שאיני רוצה שיוודעו עלי, על אחרים;

אם אכתוב על כשלונות שלי, טפשות בהתנהלותי, מינוסים שבי, האם כל אילו לא יפחיתו מערכי (ובעיני מי)?

ואני מוותרת. לעצמי. מרחמת עליכם ועל זמנכם.

בדיוק כמו שלפני שנים, כשהייתי בת שלוש עשרה ותכננתי לברוח מהבית. בגלל הסד (לא הפיזי הממשי) ששמו לי, המגבלות שהציבו לי בהיותי הבת.

כשכבר תיאמתי עם חברה לאן אברח ואיך אעביר מסר להורי שאני בסדר, רק לא זמינה להם, נסוגותי. לא מהפחד, אלא מהידיעה שהורי ידאגו, גם אם אעביר מסר מרגיע.

ערב אחד, ביקרה אצלנו המחנכת שלי דאז. בשלב מסויים ביקשה שאצא מהחדר, כי יש לה משהו לומר להורי, שלא בנוכחותי. רק אחרי שנים, אחרי שנישאתי, גילו הורי את אוזני, שאמרה להם, כי אם ימשיכו לנהוג כלפי כפי שהם נוהגים, הם יגרמו לי לברוח מהבית. בדיעבד הבנתי שהיא קראה אותי נכון, אך לא עד הסוף. עובדה היא כי העדפתי את שלוות נפשם על פני הדרך האחרונה שנותרה לי אז להבעת מחאתי ואי שביעות רצוני.

כך גם עתה, אני חסה עליכם.

אבל אולי בהזדמנות זו תוכלו לענות לי על שאלה אחת - איך זה שהזיקנה יכולה לקפוץ על מישהו? אם היא זקנה, הזיקנה, איך יש לה כזה כושר?

אף פעם לא הפניתי בבלוג שלי ללינק ביו-טיוב,

אך כאן ילד קטן אחד גרם לי לדמוע ולצחוק כאחת.

לקראת הסוף רציתי ממש לאכול אותו. אין ספק - טעים יותר מסופגניה. :))

האמת היא שלא זה מה שרציתי לכתוב,

אך המילים יצאו לי, בעצם כלל לא יצאו לי כמו שהרגשתי שעליהן להיות

ולכן כוון שכבר הכנתי את הקסת והנוצה נמצאת כאן, היכן שהוא בתוך הבלגן שבמגירה;

רגע, תיכף אוציא אותה; החלטתי שאערוך סקר רגוע, לא מקצועי ומשמים בעליל.

אז:

כמה פעמים בשבוע צריך וכמה פעמים אתם:

1)  כמה פעמים בשבוע צריך, לדעתכם, לנקות את הרצפה והאם זו התדירות שאתם אכן מבצעים זאת?

2)  כמה פעמים בשבוע צריך, לדעתכם, לנקות את הכיריים וכמה פעמים בשבוע אתם עושים זאת בפועל?

3)  כמה פעמים בשבוע צריך, לדעתכם, לנקות את השירותים וכמה פעמים אתם באמת עושים זאת?

4)  מה פעמים בשבוע צריך, לדעתכם, לקיים יחסי מין וכמה פעמים בשבוע אתם אכן עושים זאת?

5)  כמה פעמים בשבוע אתם משקרים שקר שמוגדר על ידכם כשקר לבן?

6)  כמה פעמים בשבוע אתם מבטיחים לעצמכם שמהיום/ מחר אני מפסיק/ה לעשות משהו שמפריע לי או לבריאותי וכמה מהפעמים האלה אתם אכן חדלים

     (בין אם ליום או יותר)?

.

.

.

.

7)  כמה אנשים, לדעתכם, יגיבו  על השאלות? :)) 

8)  וכמה אנשים מבינים שאני מנסה כרגע להתחמק מלבצע מלאכה כלשהי וזה לא יחסי מין? :)

נשבעת לכם שזו אמת.

לו היו מודדים את כמות הגשם היורדת על פי כמויות המים שנאספו אצלנו בדליים - והפעם בעוד מקומות בבית -

אין ספק שמפלס הכינרת היה מתקנא והיה אץ רץ להחליף מאמן "עליית מפלסים".

אבל ברצינות. המים הלילה לא טפטפו כאן. מה פתאום שיטפטפו? הם זרמו חופשי על מה שבחדרים מתחת לנקודות התורפה בתקרה.

רק האוזניים החדות שלי שמו לב שהצלילים אינם בדיוק צלילי הגשם החובט על העצים וגגוני הפרגולות בחוץ.

כן, לאוזניים שלי יש לב. ולחשוב שהשמיעה שלי כבר רחוקה מימי תפארתה.

הגשם אמנם חדל לרדת אחרי זמן מה, אך לא אצלנו. תחת קורת הגג שלנו מקבלים מים בברכה גדולה. התקרה ופתחיה הסודיים לא סופרים אותי ממטר.

אחרי זרימה שוצפת של יותר משעתיים, בזרמים דקיקים שמתנפצים בחבטה בבואם במגע עם מפלס המים העולה ועם דופן הדליים והגיגית, המתנה מורטת עצבים  לכך שתיווצר הפוגה ולא אשתמש עוד במילה - זרם ונשיאת תפילה חרישית שהגשם לא יחזור, הגיעה העת. שינסתי מותניים, פיזרתי סביב מגבות וסמרטוטים ו...

זו משימה מרטיבה להצליח לרוקן את המים שמילאו את הכלים, בעוד אני מנסה ללהטט וללכוד את טיפות המים המטפטפות באמצעות דלי אחר שכבר פונה מנכסיו,

כשמסביב לכלים כל השטח רטוב כאילו כמה גברים קמו באמצע הלילה להטיל מימיהם במרכז אצבעון.

ואבוי,

הגשם מתחיל שוב.....

חזרתי להגיד שזו פעם ראשונה שממש התפללתי שלא ירד גשם.

אני חרדה.

נוסף על הדליים והגיגית הממוקמים במקומות אסטרטגיים הרי שעל המיטה ולצד הארון כבר פרשתי מגבות לקלוט את הטיפות שבכל זאת מחלחלות דרך הבטון.

צליל חדש התווסף בחלל המדרגות ועיני, כל כמה שכהו ברצותן לישון, מבחינות בשתי הטיפות התלויות מתחת התקרה, כנראה שיש להן פחד גבהים והן מתלבטות אם לנתר מטה ולפנות הדרך לחברותיהן, או לשוב על עקבותיהן.

אני מנסה לא לדמיין את הימה שיש כעת בחלל הגג. האם אמצא שם מחר בעלי חיים נדירים  כמו צפרדע שנדמה היה כי נכחדה מהעולם או ראשן נדיר?!

אני מלהגת.

אני יודעת.

זה מה שקורה לי כשאני חוששת.

מניחה שלכשיתוקן הגג,  התקרה תתייבש ואצטרך לזרוק דברים שניזוקו, אמחק את הפוסט.

כמו להשכיח ממני את התעוקה  שאני מרגישה כעת.

מאזינה בעונג לקולות השירה. מקשיבה.

מעולים. מעולים.

ואז מצטרף הבס בכמה מילים ואני מסתחררת.

גם קצת בוערת??!

רגע. מה קרה כאן?

שוב הוא נושא קולו ברמה, גבר רם קומה, רחב מידות ו... בס נמוך, נמוך

                                                                                     נמוך מאד!

ואני, מופתעת, מבינה שאני קולטת בשני אופנים,

(ובהתקבץ שלל הנתונים),

הקול  גם יורד, מהדהד דרכו בנפרד אל מתחת לתחתונים,

מייצר סחרחרת עזה של זרמים בגבעת האהבה, כף הערווה.

ואני.... מרטיבה.

גשם הוא דבר טוב. נכון?!

גשם הוא דבר מרטיב. נכון?!

גשם הוא דבר שמבטיח צינון חיובי, נושא בחובו הבטחה ומימוש של ירידה בטמפרטורות. נכון?!

אבל האם אלו סיבות מוצדקות דיין שהוא ירד דווקא בחדר השינה?!

לבטח אתקשה לערוך סקר משקף בעניין.

כמה אנשים מודעים לכך שהם אינם מעניינים?

נניח שאעבור אדם אדם בתוך קבוצה בת אלפי פרטים ושאלה אחת בפי - האם אתה אדם משעמם?

כמה מהם יענו לי בחיוב? לתחושתי, אף לא אחד.

אולם, אם השאלה תהיה - האם אתה אדם מעניין? כאן קרוב לודאי שיהיו פחות פסקניים וחלק יודו שאולי לא כל כך.

ואילו אני בטוחה כבר שאני משעממת. (יש לי תימוכין לכך כאן באתר).

לפחות אני מסיקה מקביעה זו שאני יודעת להיות החלטית.

גם זה משהו.

מה, לא?!!!