הצעות לשם תתקבלנה בברכה

נראה לי שמה שמכעיס אותי יותר מכל בסיטואציה הזו,

היא לא שהוא שבר לה את הלב (טוב, גם זה. ברור),

אלא שבהיפרדו ממנה הוא גם גזל בכך ממנה את החבר הכי טוב שלה.

למי היא תוכל לבכות כעת את כאב הלב?

בעודי יושבת על "כס הכבוד",

מכל השאלות שיכלו לעלות בראשי ולגרום לי להפעיל את המחשבה ולו לרגע קט,

היתה זו דווקא השאלה הבאה שעשתה כן:

מה במפלס סלון מונמך, קרי, שלוש מדרגות רחבות לירידה אל הסלון, מקנה לו - לסלון - נופך יוקרתי ואלגנטי יותר מאשר לסלון בעל מפלס זהה לשאר חלקי הקומה?

ולא היתה לי תשובה.

אין מנוס. מוסיפה זאת לקושיות לשנה הבאה.

עד כמה טרוטת עיניים יכולה להיות טרוטת עיניים?

מכירים את הפרסומת העצמית הנוכחית של יס ל - Multi-Room? הדרך להקליט בסלון ולצפות אחר כך בחדר השינה?

למנוי הוט אספר שרואים שם קרב בסגנון (אסתכן ואומר) ימי ביניימי/ אבירים (איך ווייס נישט) שוצף וגועש, צעקות, חניתות מתנגשות ברומחים, גרזנים מפלחים לוחמים, מגינים מורמים אל על, שדה הקרב לוהט   ואז מעל הכל עולה הצעקה - STOOOOP, כשדממה משתררת בשדה וכל העינים נישאות לעלמה ברה, היא ממשיכה בשקט אסרטיבי, אומרת:  WE MUST MOVE. כולם מצייתים לפקודה, כל אחד נע כשהוא נותר קפוא בתנוחה בה נמצא ברגע הצעקה - כך הם משנים מקום יחד כמקשה אחת כמה מטרים. ואז שואל אחד בשקט בשקט את רעהו, לאן הם זזים והתשובה, גם היא בשקט : TO THE BEDROOM  ומייד מתחדשת הלחימה במלוא עוזה.

***

רק שנינו בבית אותה עת. אני יושבת על כסא במרחק מטרים ספורים מדלת הבית. הוא חולף לידי ואני שולחת יד לעברו, עוצרת אותו באיזור חלציו.   הוא  נעתר, מפנה גוו לעברי ואני מרימה חולצתו ומתחילה ללטף, לרחף בנשיקות קטנוות על בטנו, מסביב לטבור, מעפילה  עם אצבעות ידי לעבר חזהו, פטמותיו, מתעכבת על שפתיו.

יד אחת חוזרת לרפרף סמוך יותר למבושיו. מעל הבגדים. משברור לי שידי הקפואה תתקבל בשמחה, אני מנמיכה את גובה גומי הטרנינג ומקדמת בשמחה את הכיפה המציצה אלי, תוהה בעינה האחת, אם אכן הוזמנה לחגיגה. לשוני הקרבה אליה מבטיחה לה ולו שכן ומצליחה לשכנע  אותו ביתר שאת, משהיא חגה סביבו, אוגפת אותו באחת ומחדירה אותו, בלא שנרשמת התנגדות, ישירות לתוך פי. עונג של ממש. גופו צמוד אלי, כשהוא בעמידה. ידיו בוחשות בשערי, נשלחות מידי פעם למצוא את הדרך תחת החולצה לכיוון הפטמה. נוח למצוץ כך. אני ממוקדת במי שמולי, מסירה משקפי, עוצמת עיניים, נהנת מהמרקם המחליק בפי, מההפתעה המתחדשת בכל פעם איך איבר נוקשה ותובעני כל כך יכול להיות מורגש בה בעת כה רך. יונקת, מטיילת , משחקת, מתעגלת, מתרוצצת, מוצצת, מקפצת למחוזות אחרים.

מגרש משחקים לפני ורק אי-שם מעלי אני שומעת נשימה מתקצרת, התנשפויות. לפתע הוא מנסה להדחק פנימה, אך כשאני נחנקת, מתחילה להשתנק הוא נסוג לאחור ואני חופנת את פלחי ישבנו מאחור, לבל ירחיק לכת בבריחתו.

אט אט המפגש בין פה חם , שפתיים אוהבות, לשון מרקדת ואיבר שבוי, מעלה את מפלס הרתיחה מעלי. אני מתחילה לשמוע את הקיטור יוצא והדציבלים שם מעל מתחילים לעלות ולעלות.

***

קרקוש מפתח בדלת.

STOOOOP! צועקת האישה בטלוויזיה הפתוחה.

מה הצעקות האלו? שואל הבן הנכנס.

טלוויזיה, אני ממלמלת, ראשי על מתנו, זרועי חובקת מאחור, מסייעת להעלות בזריזות את הגומי למקומו. ידו משלימה את המשימה מלפנים.

!YES

...

!We had to obey her .We had to move to the bedroom before. 

לפעמים, לא רצוי להגיב או לכתוב להודעה פרטית. או נכון יותר - מומלץ - לי (!) שלא להגיב.

בגלל שאין לי כוח, בגלל שאני מצוברחת, בגלל שבנסיבות הקיימות הראש שלי אינו צלול,

הבנת הנקרא שלי שואפת לאפס, מידת הסובלנות שלי מתחת לאפס ויותר מזה, איני יכולה להבטיח דבר

לעוד זמן רב.

אז אני צריכה להשאר סתמית.

כלומר, יכולה לכתוב כאן בבלוג, דברים שקשורים לרומו (הנמוך) של עולמי (המצומצם בין ארבעה וחצי קירות ושתי תקרות) או להגיב בבלוגים של אחרים, כשהמילים זורמות בקלות. לפעמים, כשהן נתקעות, אני עוזבת ולא משלימה את התגובה והיא מתאדה לה כלא היתה.

בזמן שהייתי עם הגבס, אימי השתגעה ממני שיש לי מצב רוח טוב ומבודח ("את באופוריה" היא הטיחה בי בחוסר שביעות רצון).

ידעתי שכשהוא יוסר צפויה לי עבודה, אך לא ציפיתי לכאבים מפתיעים ולהיווצרות מכשול אחר, שגרם לי לנסיגה בהחלמה.

אז אני משתבללת ומרגישה כל כך לא.... המון דברים.

ואני מבליעה כאן ענין אחר. זוכרים (מי זוכר חוץ ממני) את חשיבות הפוינט והפלקס לאיזה מין עונג מיני? אז אמנם חזרתי לעשות פוינט ופלקס; עדיין לא ברמות שתקדמנה אותי למופע בלט; אך השמחה היתה מוקדמת מידי והתחוור לי, שאמנם אני צריכה גם לנעול ברך לצורך הגעה ליעד המבוקש, דא עקא שזו מייצרת שרשרת של כאבים לא רצויים ונותרת נעולה גם כשהאביונה אינה עולה. 

והבנתי משהו.

שיש סרטים, בדיוק כמו ספרים, שצריך להיות בשלים לראות אותם.

כך שאתמול ראיתי פעם ראשונה את "פורסט גאמפ" עד סופו. ואהבתיו. בעבר התחמקתי מלצפות בו. כל פעם שהתחלתי לראותו, חשתי מסוייגת ועברתי למשהו אחר.

יום משמים עבר על כוחותנו. משימת האוננות עוקפת נעילות ברכיים התגלתה קשה מאד מאד לביצוע, לא משנה אילו אמצעי עזר נכנסו לתמונה, או הכאיבו לה מבחירה. התמונה נותרה דו מימדית זמן ממושך. משקיבלה נפח, העונג נפח נשמתו והתרוקן, כמו בלון שמסיים את הוצאת האויר בו, בקול ענות חלושה.

אי אפשר להיות צלולים כשהכל קבור בפנים. לאורך זמן. ובהעדר שינה רציפה. לאורך זמן.

כמה עייפה אני יכולה להיות מבלי לעשות דבר?

אז זהו - שהרבה.

כלומר רציתי לכתוב פוסט קצר על משהו שהיה נראה לי חשוב. 

באמת! זה היה אמור להיות פוסט קצר.

אבל אחרי שהפיזיותרפיסטית הדריכה אותי איך לרדת במדרגות עם מקל הליכה והסבירה, על רגל אחת,

אלו תרגילים לעשות עם כדור הפיזיו ומייד לאחר שהלכה, נפלה עלי עייפות.

טוב, אז הצלחתי לזוז הצידה בעוד מועד שלא תיפול במלוא משקלה, אך לא לעולם חוסן

ומצאתי את עצמי זוכרת שרציתי לכתוב פוסט קצר על משהו שהיה נראה לי די חשוב ולא זוכרת על מה.

אפילו לא קמצוץ.

אין לי שמץ מושג על מה רציתי לכתוב.

המוח אטום. אין סיכוי שאזכור מחר מה הבטחתי היום. גם לא מה עשיתי היום.

רק שלצערי לא אעשה דבר שארצה לשכוח. קשה לשכוח אי עשיה.

אני מרגישה כל כך מטושטשת עד כי ברור לי שאני לא בטוחה מה אני אומרת או כותבת.

אני נרדמת בישיבה עד שכפסע היה בין המחשב הנייד לבין הגעתו הלא מבורכת לרצפה.

כתבתי קודם תגובה להודעה ולא הצלחתי להבין מדוע כל שורה חדשה מצטבעת ברקע בצבע כתום,

אז כמו הדיוטית, סימנתי כל שורה בנפרד וצבעתי את הרקע שלה בצבע שחור.

איני יכולה ללכת לישון עכשיו ויחד עם זאת ב-22.00 לבטח אהיה עירנית לגמרי.

יד שמאל -

אני משתרעת על ימיני, פני לעבר גופו והוא ישן.

נרדם על גבו ברגע בו הניח ראשו על הכר.

אני מניחה את כף ידי השמאלית על ירכו, נוגעת לא נוגעת, מרפרפת, מזחילה אותה אט אט

לעבר החיבור בין רגליו.

ואז היא קופאת, היד. להמשיך או לא להמשיך?

(הוא כל כך עייף, להעיר אותו  בדרך זו - זו מצווה או עוולה)?

כף ידי השמאלית נחה על ירכו. קצת כבדה, קצת חמה.

(הוא חש בה בכלל)?

פתע הוא מסתובב מעט על צידו, שוק נצמדת לשוק וירך לירך, נסגרת על כף ידי הנחה.

(למשוך אותה? להמשיך לחתור קדימה)?

כף ידי נחה שם חמה ואני קולטת ששוקו צמודה, אך לא לוחצת, לא נועלת.

הוא ישן. אין לי ספק.

ואני חושבת: מה אני חשה? ומתרגמת לי את התחושה. כף ידי נחה בבטחה.

היא אינה חנוקה, אם ארצה להזיזה - אין מונע. אך אין בי צורך למשוך אותה;

נוח לי בתנוחתה.

זרם רך עובר. כף ידי משדרת לי בטחון במקום בו היא נמצאת, מעבירה לי חזרה מחומו,

מחממת את ליבי, בידיעתי דרכה, שיש לי מקום בליבו.

כף ידי השמאלית.

יד ימין -

ישוב בכורסא הסמוכה. עיניו עצומות למחצה. 

אני מושיטה את ידי, נוטלת בעדינות תקיפה את כף ידו הימנית.

זרועו נמתחת קמעה אחריה, מונחת, נשמטת על מסעד הספה.

עפעפיו מרפרפים.

נוח לך? הוא מהמהם.

תומכת מערסלת את כף ידו בכף ידי, מאפשרת לה לנוח ברכות בכפי שלי.

מעבירה אצבע מלטפת לאורך גב כף ידו, בנקודות המגע בין אצבעותיו,

ואז לוקחת אויר, כמו עתידה לצלול עמוק לעולם אחר.

מקרבת את שפתי לכף ידו, מנשקת נשיקות קטנות, מרפרפות,

לוקחת את הזמן לכל נשיקה. איטיות הנשיקות, קלילות

ואני שוקעת בתחושה שמעבירות שפתי, רכות מול נוקשות, חספוס מזדמן.

בוחרת אצבע אחת, יונקת אותה לאט. כל הזמן שבעולם לרשותי עכשיו.

עיני נעצמות או שאני מתערפלת לא ברור לי.

לשון מתלפפת, שפתיים מלחלחות, אני והאצבע.

התחושה המוצקה חלקלקה מזכירה תחשה מוכרת ממקום אחר.

אך כעת אני כאן, אני וכף ידו הימנית.

ומשום מקום אני הולכת ומתרככת. מעורפלת ורכה, כל כך רכה

שבנגיעה הנכונה אבכה את מה שאני זקוקה לו.

...

עם האחד - לאותו ליטוף ומבע עיניים אוהב

עם האחר - להחליק למרגלותיו ולייחל לסטירות לאחריהן תגיע הלטיפה.

הסופרת אסתר שטרייט וורצל הלכה בשבת זו לעולמה.

קראתי רק ספר אחד מאלו שכתבה, אך שבתי וקראתי אותו לאחר שנים ותמונות לא מעטות בו, שתוארו ביד אמן,

נשארו חרוטות בזכרוני.

אולם, היו לי העונג והכבוד להכירה באופן אישי.

חלק מזן מיוחד הולך ונעלם.

יהי זכרה ברוך.

אני יודעת מי תשמח לשוב ולפגוש בה שם, למעלה, לאחר שנים כה רבות

ואני מחייכת. עם דמעה בזוית העין.

"שמעת שאדון שוקו כבר לא ילך לבקר חבר שלו, אדון שוקו אחר"?

שאלה ילדה אחת ילד אחר.

ואז הבנתי.

השירים של אריק איינשטיין הם בדם שלנו, יותר מתבנית נוף מולדתנו, הם הבית שלנו, האויר שאנו נושמים, המזון בו הזנו את ילדנו

ואנחנו סך כל מה שאנו מכניסים לתוכנו.

כל כך הרבה שירים שליטפו את אוזננו במהלך השנים, לפעמים אפילו בלי לחשוב עליהם, רק לדעת שהם שם, מפזמים אותם בשקט.

עולם הולך ונעלם.

תודה על רגשות וצלילים שהותרת לנו.