יד שמאל -
אני משתרעת על ימיני, פני לעבר גופו והוא ישן.
נרדם על גבו ברגע בו הניח ראשו על הכר.
אני מניחה את כף ידי השמאלית על ירכו, נוגעת לא נוגעת, מרפרפת, מזחילה אותה אט אט
לעבר החיבור בין רגליו.
ואז היא קופאת, היד. להמשיך או לא להמשיך?
(הוא כל כך עייף, להעיר אותו בדרך זו - זו מצווה או עוולה)?
כף ידי השמאלית נחה על ירכו. קצת כבדה, קצת חמה.
(הוא חש בה בכלל)?
פתע הוא מסתובב מעט על צידו, שוק נצמדת לשוק וירך לירך, נסגרת על כף ידי הנחה.
(למשוך אותה? להמשיך לחתור קדימה)?
כף ידי נחה שם חמה ואני קולטת ששוקו צמודה, אך לא לוחצת, לא נועלת.
הוא ישן. אין לי ספק.
ואני חושבת: מה אני חשה? ומתרגמת לי את התחושה. כף ידי נחה בבטחה.
היא אינה חנוקה, אם ארצה להזיזה - אין מונע. אך אין בי צורך למשוך אותה;
נוח לי בתנוחתה.
זרם רך עובר. כף ידי משדרת לי בטחון במקום בו היא נמצאת, מעבירה לי חזרה מחומו,
מחממת את ליבי, בידיעתי דרכה, שיש לי מקום בליבו.
כף ידי השמאלית.
יד ימין -
ישוב בכורסא הסמוכה. עיניו עצומות למחצה.
אני מושיטה את ידי, נוטלת בעדינות תקיפה את כף ידו הימנית.
זרועו נמתחת קמעה אחריה, מונחת, נשמטת על מסעד הספה.
עפעפיו מרפרפים.
נוח לך? הוא מהמהם.
תומכת מערסלת את כף ידו בכף ידי, מאפשרת לה לנוח ברכות בכפי שלי.
מעבירה אצבע מלטפת לאורך גב כף ידו, בנקודות המגע בין אצבעותיו,
ואז לוקחת אויר, כמו עתידה לצלול עמוק לעולם אחר.
מקרבת את שפתי לכף ידו, מנשקת נשיקות קטנות, מרפרפות,
לוקחת את הזמן לכל נשיקה. איטיות הנשיקות, קלילות
ואני שוקעת בתחושה שמעבירות שפתי, רכות מול נוקשות, חספוס מזדמן.
בוחרת אצבע אחת, יונקת אותה לאט. כל הזמן שבעולם לרשותי עכשיו.
עיני נעצמות או שאני מתערפלת לא ברור לי.
לשון מתלפפת, שפתיים מלחלחות, אני והאצבע.
התחושה המוצקה חלקלקה מזכירה תחשה מוכרת ממקום אחר.
אך כעת אני כאן, אני וכף ידו הימנית.
ומשום מקום אני הולכת ומתרככת. מעורפלת ורכה, כל כך רכה
שבנגיעה הנכונה אבכה את מה שאני זקוקה לו.
...
עם האחד - לאותו ליטוף ומבע עיניים אוהב
עם האחר - להחליק למרגלותיו ולייחל לסטירות לאחריהן תגיע הלטיפה.
