לפעמים, לא רצוי להגיב או לכתוב להודעה פרטית. או נכון יותר - מומלץ - לי (!) שלא להגיב.
בגלל שאין לי כוח, בגלל שאני מצוברחת, בגלל שבנסיבות הקיימות הראש שלי אינו צלול,
הבנת הנקרא שלי שואפת לאפס, מידת הסובלנות שלי מתחת לאפס ויותר מזה, איני יכולה להבטיח דבר
לעוד זמן רב.
אז אני צריכה להשאר סתמית.
כלומר, יכולה לכתוב כאן בבלוג, דברים שקשורים לרומו (הנמוך) של עולמי (המצומצם בין ארבעה וחצי קירות ושתי תקרות) או להגיב בבלוגים של אחרים, כשהמילים זורמות בקלות. לפעמים, כשהן נתקעות, אני עוזבת ולא משלימה את התגובה והיא מתאדה לה כלא היתה.
בזמן שהייתי עם הגבס, אימי השתגעה ממני שיש לי מצב רוח טוב ומבודח ("את באופוריה" היא הטיחה בי בחוסר שביעות רצון).
ידעתי שכשהוא יוסר צפויה לי עבודה, אך לא ציפיתי לכאבים מפתיעים ולהיווצרות מכשול אחר, שגרם לי לנסיגה בהחלמה.
אז אני משתבללת ומרגישה כל כך לא.... המון דברים.
ואני מבליעה כאן ענין אחר. זוכרים (מי זוכר חוץ ממני) את חשיבות הפוינט והפלקס לאיזה מין עונג מיני? אז אמנם חזרתי לעשות פוינט ופלקס; עדיין לא ברמות שתקדמנה אותי למופע בלט; אך השמחה היתה מוקדמת מידי והתחוור לי, שאמנם אני צריכה גם לנעול ברך לצורך הגעה ליעד המבוקש, דא עקא שזו מייצרת שרשרת של כאבים לא רצויים ונותרת נעולה גם כשהאביונה אינה עולה.
והבנתי משהו.
שיש סרטים, בדיוק כמו ספרים, שצריך להיות בשלים לראות אותם.
כך שאתמול ראיתי פעם ראשונה את "פורסט גאמפ" עד סופו. ואהבתיו. בעבר התחמקתי מלצפות בו. כל פעם שהתחלתי לראותו, חשתי מסוייגת ועברתי למשהו אחר.
יום משמים עבר על כוחותנו. משימת האוננות עוקפת נעילות ברכיים התגלתה קשה מאד מאד לביצוע, לא משנה אילו אמצעי עזר נכנסו לתמונה, או הכאיבו לה מבחירה. התמונה נותרה דו מימדית זמן ממושך. משקיבלה נפח, העונג נפח נשמתו והתרוקן, כמו בלון שמסיים את הוצאת האויר בו, בקול ענות חלושה.
אי אפשר להיות צלולים כשהכל קבור בפנים. לאורך זמן. ובהעדר שינה רציפה. לאורך זמן.
