הצעות לשם תתקבלנה בברכה

יאאאא!

עוד מעט ואגיע

ל- 10 וחצי שבועות (כמעט) של שכרון חושים (ואולי אף יותר).

מה? באמת?

לא!

הלוואי...(מבט מצועף),

-  של אמונת טפשים -

שהשבר בצ'יק צ'ק יתאחה.

די לכיבוש הרגל על ידי הגבס!

די לרודנות שבר הגוף על הרוח!

מתבוננת על קופסאות הנעליים סביבי. חלקן עדיין לא ננעלו.

מי לעקבי - אלי!

:))

מתגעגעת לשני דברים -

האחד - לעמוד במקלחת, כשהמים זורמים על גופי מלמעלה למטה ואין שום חציצה ביני לבינם.

כמו טובלת במקוה עמידה.

השני - לעשות פירואט. סתם ככה.

...

בעצם גם להיות מסוגלת לשוב ולנעול את כל נעלי העקב שלי.

(בלי קשר לפטיש).

:)

א.

לא ממש בוקר, אך קר.

מתכסה היטב בשמיכה. לא עזר.

חרף הקושי, מאוננת. יש! הקור נשבר

חצי שעה אחר כך... הוא חזר.

איך בסוף זה נגמר?

:))

ב.

ללא קשר בכלל.

מעניין שלפעמים מחשבה על צירוף מקרים סתמי, גורמת לי לחייך ולחום בלב.

בדיוק כמו עכשיו, כשנזכרתי בסבתי, עליה השלום, ובפעם הראשונה קלטתי, שראשי התיבות של שמה זהים לאלו שלי.

כן. קורה שמשהו מעיר את השדון הקטן הזה.

את מנסה להתעלם ממנו. אבל לא מצליחה. הוא נוקש על כתפך ומחייך אלייך חיוך ממזרי, כשאת מסובבת את הראש לעברו.

את מחליטה שאם לא תזיני אותו בשימת לב, הוא יעלם, יתפוגג.

את ממשיכה לעסוק בשלך ופתאום את חשה את השדון מתנפח, שואב ממך עוד תשומת לב, למורת רוחך הגוברת.

את עוד מנסה להסביר לו, שאת מקובעת, שאת יכולה לספק אותו, רק כשאת מסוגלת בסוף להגיע למצב פוינט וכעת, עם הגבס, את מנועה.

יתר על כן, את חוששת להזיק לגבס, אם תעברי לפוינט מפלקס.

אבל הוא מתעלם ממך ומתמלא עוד קצת ואינך מצליחה לשכנע אותו להתרוקן לבד, בלי קשר אליך

ובלית ברירה, עם געגועים ופחד בלב כאחד, את מבינה שאין מנוס, ששדון החרמנות גבר עליך ויהא עלייך לאונן.

את לא יכולה להיות על טייס אוטומטי, הן את המבוגר האחראי היחיד בסביבה.

מריצה בראש תסריט, בו את לגמרי בשימוש של...פועלת בדיוק בדרכים שמניסיונך יובילו אותך לפרק את השדון מנשקו, אך אינך יכולה להנות לגמרי מהדרך.

את דרוכה!

ובהגיע אותו רגע מגע חמקמק, שיוביל אותך לשיא הגל,

(אותו שבריר רגע בו את מותחת אצבעות רגלייך לפוינט חינני כרקדנית להקת בת שבע

והקול היוצא מגרונך אינו שלך, אותו רסיס זמן לאחריו את מתנפצת לאלפי טיפות של גוף ונפש),

את חייבת, פשוט חייבת לבצע חלוקת קשב פנימית: ימין - חופשי, שמאל במקום דרוך! פלקס! 

פלקס אמרתי!!!

האורגזמה מתקדמת בכיוון היציאה ומייד נסוגה לאחור.

את שבה ומנסה.

אך להיות בשליטה בזמן שיש צורך בשחרור שליטה - זו עבודה קשה.

לבסוף זה מגיע.

האורגזמה מקרטעת החוצה צולעת ומותשת, מה יש לומר? ממש אביונה.

שתי הרגליים מאומצות,

ואני מהרהרת שביום רגיל, נטול גבס, קרוב לוודאי שהייתי מתחילה הכל מחדש. עכשיו.

זה עומד להיות קצת חופר. אז האלרגים לחפירות, מוזמנים לצאת.

כל השאר, מוזמנים להכנס, לקחת לבד מהמקרר (תבינו בסוף למה).

היו לי סימנים מטרימים.

היה עלי להבין, שאם בהתחלה התעקשתי על טיסה ישירה, אח"כ התפשרתי על שתי טיסות שלפחות  הראשונה ממריאה בשעה סבירה ולבסוף זה נסגר על טיסה יוצאת בחמש בבוקר - סימן שעלי לוותר.

לפחות היה עלי לפנות לקוראת בקפה, להתייעץ עם ידעונית או בעלת אוב בעלת שם. אולי להסתפק בקריאה חפוזה בקלפים. אולי אפילו להרחיק לכת ולפנות ל"רנטגן" או לשלוח רץ בהול עם שאלה לאורקל בדלפי.

אך לא אני. לא עשיתי דבר מכל זה.

במקום זאת, קיטרתי בשקט והמשכתי להתארגן.

ואפילו קניתי נעלים חדשות. (טוב, פטיש הנעלים שפיתחתי בכמעט שנתיים האחרונות זו אשמתו של מישהו מכאן, אבל זה קיטור לפוסט אחר). מה גם שבעצם קניתי נעלי הליכה מצויינות ועוד זוג לא ספורטיבי, אך ממשפחת נעלי הנוחות. ועוד משהו לא מוגדר, אך מאד נוח, מאד קל ואפילו נשי, מבלי שיתנוסס עקב בתחתיתו.

אז טסנו. טיסה ראשונה. המתנה בפרנקפורט וקניה של צעיף נהדר ושרשרת יפה ואפילו מצאתי בטריות קטנות שלא היו בנתב"ג (לא, לא לרוקט פוקט).

ועדיין לא הבנתי שזה סימן רע.

ואחר כך, למחרת היום, במדרחוב נעים ויפה, סטודנטים חוגגים את תחילת הלימודים בטקסי זובור עדינים לחדשים.

הכל בהסכמה. מי שאינו חפץ להשתתף, אינו מחוייב. תחפושות (מה אתם יודעים? ניהליתי שיחה עם 3 פיקאצ'ו), ריקודים, שירים ,   השפלות וקבוצות על ארבע. כן, באמצע הרחוב יורדים על ארבע, מצייתים לוותיקים מהם. במקום אחר נכנסים למימי מזרקה עם בגדיהם.

ושם במדרחוב, אני מוצאת חנות מרשת שנתקלתי בה בצפון איטליה, וקונה שרשרת וצעיף נוסף יפהפיים, בדיוק בצירופי גוונים תואמים שאני משוגעת עליהם.

ועדיין איני מבינה שזה סימן רע.

ורואים כל כך הרבה מקומות ושומעים הסברים מרתקים ועוברים יותר מידי בתי מלון.

ועדיין לא מבינה שהגרוע מכל לפני.

היום השביעי. במורד סימטה עתיקה מרוצפת אבנים קטנות, אני מספיקה לספר לזוג צעיר ישראלי שעובר שם מה פשר השלט.

גשם מתחיל לרדת.

אני רגע מחליקה, בעלי והזוג הצעיר מתרים: תזהרי.

ממשיכים עוד קצת הלאה. במורד מימין מתחבר לו כביש עולה בשיפוע תלול.

הגשם מתגבר, אני שולחת יד למטריה

וחושך.

וכואב.

אני שוכבת על צידי. לא רואה דבר.

שומעת אנשים אומרים לי: "קומי" ואני חושבת: לא יכולה.

"לפחות שבי" ואני פולטת: לא יכולה.

פולסים חדים של כאב עולים ברגל שמאל, כמו נוסע שם טרקטור בפנים ומכה בתופים.

אני שרועה על צידי השמאלי.

הגשם מרטיב אותי. איני בוכה. אני בהלם.

ועדיין איני רואה דבר.

אינני יודעת אם עצמתי עיני או שהיתה זו תגובה של הלם.

שכחתי חלקים מהטיול, פנים.

רק יומיים אחר כך, כשאנחנו בארץ, ממתינים מעל שש שעות בחדר המיון, אני מתחילה לבכות.

מפנימה שיש לי שבר בקרסול.

מבינה שהקיבוע של הרגל פירושו קיבוע, הקפאה של החיים לזמן מה, בדיוק ההפך ממה תכננתי לזמן שאשוב.

ומה שגמרתי אומר לעשות בשובנו היה בגדר יציאה מקבעון מסויים.:)

אז אסור לי לדרוך ואני כלואה בביתי שלי.

מקובעת.

אוף. איך לא קלטתי את הרמזים מראש?!

חשבתי שבימים אלה, אגיע לידי קיום הבטחה לחברה טובה (הבטחה שנאמרה בזמן שהתחושה הזו, זו של אהבה כלפיה, עלתה על גדותיה

ונשפכה לכל עבר ולא ידעתי היכן לשים את כל הרגש העודף הזה מבלי שתאבד טיפה ממנו). אז חשבתי.

סברתי, כי בימים אלה אשלים שורה של מטלות הנוגעות להתנדבות שלי כדי שאותיר שולחן נקי לקראת נסיעתי (לנופש) שבוע הבא. אז סברתי.

קיויתי, שאספיק לעשות כמה דברים שישיבו לבית את צביונו ככזה. נו? אז קיויתי.

יחלתי, שיהיה סיפק בידי להתענג על התמסרות וכאב. תקוות גדולות, אפס הגשמות.

הקפאתי  תוכניות. אירוני.

במקום זה, אני מרגישה איך המוח מתמוסס לו לאיטו, הגוף מגיר פלגי מים (ושמי אינו מעיין) ואני נעה כמו זומבי בביתי שלי.

הכל באשמת החום.

לא סתם חום.

מזגן מיני מרכזי אך מאד מרכזי בבית חדל לעבוד בתחילת החג. אה? איזה אושר! נכון?

השילוב הנפלא הזה של חום בחוץ, חום הגוף, חום בקירות הבית ובחלל הגג ואנחנו מסודרים חינם אין כסף במרחץ זיעה (סאונה פינית) לשירותכם.

מתברר, כי להגנתנו קיים מנגנון לפיו במקרה כזה חום הלב פוחת. סכנת הידבקות גופות!

חשבתי, שאם מוצאים טכנאי שמגיע בחג, תיכף ישוב להיות קריר. אז חשבתי.

סברתי, שאם קונים מזגן משוכלל, אז זה רק לטובה. טעיתי. בגדול!

טכנאי שמגיע בשבת או בחג אינו יכול להתעסק עם מזגן משוכלל. כאן אנו שבויים של החברה. יש! הפנטזיה של חיי (הייתי שבוייתו של שולץ, חברת המזגנים בע"מ).

טכנאי של שולץ שמגיע, מבשר שנשרף כרטיס והולך.

הסאגה טרם נסתיימה.

אני מהבילה כאן בשקט. מחפשת את הצמחיה המתאימה, את בעלי החיים הנכונים. שלפחות אדע שכרגע אני בסוואנה פרטית.

אז אם אמרתי שטויות או התרתחתי בקלות, תבינו. יש לי צידוק.

אני  נ מ ס ה.     (הערה לעצמי: היה עלי לבחור במילה מתמוססת. מתאימה יותר למשחק ההקטנה הזה).

ואפילו אינני המכשפה מהמערב. באסה. לפחות הייתי נמסה במים. נעים יותר.

איפה השלוליות שמאפיינות את סיפורי האתר והיכן אני. תהום רבה פעורה ביננו.

אני חושבת על כמה דברים.

טוב, תפטירו ביבושת מה, מה חדש בזה?

אבל אז, אני שומעת ברקע, כמו מרחוק  ר-ח-ו-ק, צלילי פעמונים נישאים לכאן, כאילו בכל הכנסיות בסביבה מדנדנים בפעמונים.

ולרגע, ככלב שמירה, אני נדרכת, קופאת. מופתעת.

פעמונים אי שם, משמיעים קולם.

כמו נושאים הם למרחוק בשורה, רק תוהה אם טובה היא או רעה.

...

אבל,   

אין כאן שום כנסיה בטווח שמיעה. 

הצלילים לא אחידים, כמה פעמונים לבטח מנגנים.

אני קרבה לחלון, לשמוע את הצליל טוב יותר.

מופתעת. שקט (יחסית) בחוץ. רק צליל מכוניות נוסעות, ציוץ צפרים ואוושת עלים.

ההיו פעמונים בראשי?

פעם, לפני שנים, באישון לילה ואולי באשמורת שלישית (כן, השיחות המיוחדות ביותר שניהלתי, גלשו בימים עברו לאשמורת זו),

שוחחתי עם צעיר עצוב.

אין לו חברים, כך אמר.

כיצד זה יתכן? תהיתי, מופתעת. אינך רוצה? אתה מרחיק ממך מי שמבקש להתחבר איתך? אינך יוצא בקרב הבריות?

(אני יכולה לחפור כשאני רוצה):).

הוא שאל אותי, מה לדעתי זה אומר, כשאני מצביעה על פלוני או אלמונית כעל חבר טוב של אחר.

הבעתי אז דעתי, כמיטב הבנתי.

ואז הוא הקשה עוד: חבר טוב יעשה באמת הכל למענך?

אם תצטרכי תרומת כליה, ריאה או חלק של כבד, מי שאת מגדירה כחברה טובה, תתרום לך?

את תסכימי לתרום איבר מן החי *(והכל, כמובן, אם יש התאמה) למי שאת רואה כחברה טובה?

איני זוכרת מה עניתי. יתכן מאד ששתקתי.

הוא חתם את השיחה בעגמומיות, שאין סיכוי שחבר יתרום כך, כל כמה שייקרא וייחשב חבר טוב.

לפיכך, הסיק, כי אין דבר כזה חבר טוב.

חבר יכול להיות מקורב מאד, לזמן מה קצר או ארוך, אך אין הוא חבר טוב לכל דבר ועניין.

יתכן גם שבשלב כל שהוא הוא ינתק לחלוטין ממעגל חייך.

אני ביקשתי אז לחדד את הנקודה ולשאול, מה לגבי בן משפחה שמסרב לתרום, גם אם קיימת התאמה.

קבענו להמשיך בשיחה ביום המחרת, כמדומתני, לא ראיתיו יותר מיני אז.

ואני באמת שואלת, זו אמת המידה היחידה, אבן בוחן יחיד אפשרי לגבי מידת החברות הטובה?

ואם חבר טוב מסרב לחתום כערב למשכנתא שלך או להלוואה? זה אמור להפחית ממידת קיטלוגו כחבר טוב?

אני עוד חושבת. הלכתי לשתות קפה עם חברה טובה. :)

*(נראה לי כיום, שבכלל זה לא נכללה תרומת מח עצם.

אינני זוכרת אם באותם ימים תרומת מח עצם היתה קלה ללקיחה ואם ותרומת ריאה מן החי היתה אפשרות ממשית).

אף פעם לא היתה לי בעיה עם נשים.

בעצם, נתחיל מחדש - אף פעם לא היתה לי בעיה עם איש, בין אם זכר בין אם נקבה, אלא אם כן הוא או היא עיצבנו אותי.

אחר כך, לכשבגרתי, ההבדל בין המינים עשה משהו, כנראה.

מעולם לא הרגשתי את המשפט שרבים אוחזים בו: אישה לאישה - זאב.

אולי לא הייתי ראויה לצרות עין מצד אחרות, אולי לא הייתי בת תחרות. איני יודעת.

אולי פשוט דבקתי בחברות משני סוגים: אלו שהן ראויות, בעיקר בשל היותן בנות אדם, עם לב גדול (ללא קשר למידת השכל בקודקודן)

ואלו שהן חכמות במיוחד, נבונות ונוח לי לצחוק בחברתן ועדיין הלב הוא מרכיב ניכר בהן.

ואם פה ושם נשתרבבו להן חברות, שידעתי מראש כי הן לזמן שאול בהיותן נצלניות, ביכרתי להינות ממה שכן יכלו לתרום לחברות ולהתעצב, כשתמה עילת החברות.

בצעירותי, תמיד היתה לי חברה טובה, אחת. לפעמים היתה עוד אחת כחברת משנה.

חברה טובה היתה יודעת עלי הכל ואני רוצה להאמין שאני גם ידעתי עליה הכל. היינו דנות על דברים רבים,

אפילו על כאלו שמביכים עד מאד, אינטימיים.

איני שוכחת את הצחוק הפראי בו פרצנו חברה טובה ואני, בעת שסיפרה לי, שכשהיתה במיטה עם החבר (שהפך לימים לבעלה), 

ארע משהו והיא פלטה: "או, כמה מתנערת תצחק מזה". החבר קפץ כנשוך נחש מהמיטה, מכסה מבושיו עם השמיכה,

כאילו אני כבר שם, נוכחת, ושאל בתדהמה: "מה, גם דברים כאלה את מספרת לה"?

יש חברות אמת שאני עדיין מתגעגעת אליהן. בעיקר לזו שירדה מהארץ.

היכולת הזו להכנס לניתוח של פרטים ולהינות מכך, גם אם כבר דיברנו עליהם בעבר, התמיכה, העיטוף, העידוד, הצחוק והבכי במשותף,

החיפושים אחרי עדשות המגע, הלימוד ביחד לבחינות, הלמידה לשתוק ביחד ולהשאר בחיים.

שלל חויות שעיצבו עבורי בדרכן את מושג החברות של אמת.

לכשבניתי יחידה משפחתית משל עצמי, חלו שינויים ולמרות שהייתי זקוקה לחברה טובה, לא תמיד היתה כזו בנמצא.

עם פרוץ עידן האינטרנט לחיי, שמחתי לגלות שגם דרך המרשתת ניתן לאמוד אופי של אדם, לחוש בקליק וליצור חברות טובה

(הגם שעם עליות ומורדות), שגלשה הרבה מעבר לוירטואליה והפכה ממשית ובעלת נפח.

(ההמשך של נקודה זו, עם חברה אחרת, יבוא בפוסט נפרד המצוי בקנה מזה ימים מספר).

ובכל זאת, שתי מסקנות (יותר נכון, שני דברים שרציתי לכלול בנושא ולא היה לי היכן:)):

* עד היום יש חברה אחת המלווה אותי מכתה א' ולא אומר בכמה שנים זה נספר :)), ולמרות שאין האחת יודעת את סודות רעותה, זו חברות של אמת.

* היתה מישהי בעבודה, שהפכה חברה טובה לתקופה מסויימת. גישרנו על פערים ונהנינו מהאינטלקט וחוש ההומור שכל אחת משתינו הפגינה.

לימים, משקודמה בתפקיד (ועיני לא היתה צרה בכך), שכחה כמה מושכלות יסוד של חברות, וגרמה בדרכה שלה ליציאתי משם.

אך מעולם ולו לרגע, לא האשמתי את המגדר עליו היא נמנית, אלא את הצד האגואיסטי שבה.(אגב, לפני חודשים ספורים היא התנצלה בפני. ניסתה בכל אופן).

מפתיע שזה משפיע עלי כך. מבלי שרואים משהו בעין, אניממשיכה לחוש ברעד של כפות הידיים ובחולשת הרגליים.

מישהו נכנס בי מאחור. לא, לא באמת בי, במכוניתי, בעודי ממתינה לכלי הרכב המגיעים משמאלי שיסעו ויאפשרו לי להשתלב בדרך בפניה ימינה.

הן המכוניות משמאל והן המכונית הפוגעת הן מוניות שירות. חזיתן צהובה. ביחד - חמש במספר.

כשאלו משמאל התקרבו, היה נדמה לי שהנהג שפגע מאחור ברח יחד עימן, נטמע ביניהן ונסע וחשתי בלבול. אחרי מי רודפים.

פתאום הבחנתי שאחת מהן עוצרת לשמאלי: סעי קדימה, נעצור שם.

לכשאנו עומדים, הוא יוצא אלי, משקפי שמש על עיניו. הולך לראות את הנזק ולצלם אותו ואומר לי: "אני אפנה אותך למוסך הכי טוב שכאן.

מה מספר הטלפון שלך?" ואני שולחת יד רועדת לאתר את הנייד שלי, ואומרת את המספר, לא בטוחה שלא טעיתי בו. הוא מחייג מייד ומספר מופיע על המסך.

אני יודעת מה עלי לעשות ובכל זאת לא מצליחה. מבקשת לרשום את מספר הרכב שלו והוא קולט כנראה את הרעד, נוטל ממני את הנייר וכותב

וכותב גם את שמו. אני מבקשת תעודת זהות והוא שולף אותה מכיסו מציג בפני (אך בבלבולי לא קלטתי מה אני רואה) ומוסיף על הדף את מספר ת.ז. שלו.

"אני ממהר", הוא מוסיף, "את רוצה שאגיד לך איך להגיע למוסך עכשיו? אני כבר אדבר איתם".

משהו בו משרה בי אמון ובניגוד לכל מה שאני יודעת והכללים וכל הניסיון המקצועי שלי, אני רק שואלת: "יש לך נוסעים במונית"?

משהוא משיב בשלילה, אני שואלת: "אז מה מהרת?"

ונענית: "גלשתי קדימה . למה לא נסעת? יכולת לנסוע".

"אני אדם ישר" הוא אומר, מתנצל שצריך לזוז וחוזר ואומר: "אני אדבר עם המוסך" ומבהיר לי היכן הוא (מה שלא בדיוק אומר לי הרבה).

אני נותרת במקום.

יושבת במכונית, עדיין לא מסוגלת לנהוג.

כעבור עשר דקות הוא מתקשר לשאול היכן אני. כשהוא שומע את התשובה, הוא מתחיל להנחות אותי איך להגיע למוסך ולמי לפנות שם.

בבואי לשם, זמן קצר אחרי שאחד מהעובדים בוחן את הנזק, הוא מתקשר כדי להתווכח איתו (כנראה, אני לא בקיאה, לצערי, בשפה בה דיברו) לגבי התיקון.

משמוחלט שאגיע ביום אחר, כי התיקון יארך כמה שעות, הוא שב ומתקשר אלי: "אני מבין שאת מגיעה ביום א' לתקן".

אני מעמידה אותו על טעותו והוא מבקש ממני לצלצל אליו לכשאסיים במוסך.

אני רוצה להאמין לו.

אני רוצה לקוות שהמכונית תראה יפה כשהיתה. אצלי היא חדשה עדיין.

ועדיין אני לוקחת את האירוע הזה קשה יותר מאשר לקחתי אי פעם, הגם שפיזית לא נפגעתי כלל וחומרת הפגיעה ברכוש אינה גבוהה.

לשמוע פנטזיות שהוא רוקם, מושתתות על עובדה קיימת, סיטואציה אפשרית ושגורה

ואליהם - לנתון, לסיטואציה מצטרף מוטיב מלחיץ, מפחיד, לא צפוי אצל אדם שפוי

 - גורם לי להלחית בין רגלי.

הקשר המוזר הזה בין שמיעה לתגובה כמעט פבלובית חייב להסתיים בדיוק שם, בנקודה ההיא.

ואחר כך את תוהה. הוא אמנם שפוי, אך כלום אין סיכוי, ולו קטנטן, שהטירוף יגרום לו בכל זאת לבצע את אותו מוטיב מרתיע בפנטזיה?

ובמפתיע, שוב את מגיבה. כן, שם בדיוק באותה הנקודה.

אוף. כלבה מלחיתה.