חשבתי שבימים אלה, אגיע לידי קיום הבטחה לחברה טובה (הבטחה שנאמרה בזמן שהתחושה הזו, זו של אהבה כלפיה, עלתה על גדותיה
ונשפכה לכל עבר ולא ידעתי היכן לשים את כל הרגש העודף הזה מבלי שתאבד טיפה ממנו). אז חשבתי.
סברתי, כי בימים אלה אשלים שורה של מטלות הנוגעות להתנדבות שלי כדי שאותיר שולחן נקי לקראת נסיעתי (לנופש) שבוע הבא. אז סברתי.
קיויתי, שאספיק לעשות כמה דברים שישיבו לבית את צביונו ככזה. נו? אז קיויתי.
יחלתי, שיהיה סיפק בידי להתענג על התמסרות וכאב. תקוות גדולות, אפס הגשמות.
הקפאתי תוכניות. אירוני.
במקום זה, אני מרגישה איך המוח מתמוסס לו לאיטו, הגוף מגיר פלגי מים (ושמי אינו מעיין) ואני נעה כמו זומבי בביתי שלי.
הכל באשמת החום.
לא סתם חום.
מזגן מיני מרכזי אך מאד מרכזי בבית חדל לעבוד בתחילת החג. אה? איזה אושר! נכון?
השילוב הנפלא הזה של חום בחוץ, חום הגוף, חום בקירות הבית ובחלל הגג ואנחנו מסודרים חינם אין כסף במרחץ זיעה (סאונה פינית) לשירותכם.
מתברר, כי להגנתנו קיים מנגנון לפיו במקרה כזה חום הלב פוחת. סכנת הידבקות גופות!
חשבתי, שאם מוצאים טכנאי שמגיע בחג, תיכף ישוב להיות קריר. אז חשבתי.
סברתי, שאם קונים מזגן משוכלל, אז זה רק לטובה. טעיתי. בגדול!
טכנאי שמגיע בשבת או בחג אינו יכול להתעסק עם מזגן משוכלל. כאן אנו שבויים של החברה. יש! הפנטזיה של חיי (הייתי שבוייתו של שולץ, חברת המזגנים בע"מ).
טכנאי של שולץ שמגיע, מבשר שנשרף כרטיס והולך.
הסאגה טרם נסתיימה.
אני מהבילה כאן בשקט. מחפשת את הצמחיה המתאימה, את בעלי החיים הנכונים. שלפחות אדע שכרגע אני בסוואנה פרטית.
אז אם אמרתי שטויות או התרתחתי בקלות, תבינו. יש לי צידוק.
אני נ מ ס ה. (הערה לעצמי: היה עלי לבחור במילה מתמוססת. מתאימה יותר למשחק ההקטנה הזה).
ואפילו אינני המכשפה מהמערב. באסה. לפחות הייתי נמסה במים. נעים יותר.
איפה השלוליות שמאפיינות את סיפורי האתר והיכן אני. תהום רבה פעורה ביננו.
