הצעות לשם תתקבלנה בברכה

זה עומד להיות קצת חופר. אז האלרגים לחפירות, מוזמנים לצאת.

כל השאר, מוזמנים להכנס, לקחת לבד מהמקרר (תבינו בסוף למה).

היו לי סימנים מטרימים.

היה עלי להבין, שאם בהתחלה התעקשתי על טיסה ישירה, אח"כ התפשרתי על שתי טיסות שלפחות  הראשונה ממריאה בשעה סבירה ולבסוף זה נסגר על טיסה יוצאת בחמש בבוקר - סימן שעלי לוותר.

לפחות היה עלי לפנות לקוראת בקפה, להתייעץ עם ידעונית או בעלת אוב בעלת שם. אולי להסתפק בקריאה חפוזה בקלפים. אולי אפילו להרחיק לכת ולפנות ל"רנטגן" או לשלוח רץ בהול עם שאלה לאורקל בדלפי.

אך לא אני. לא עשיתי דבר מכל זה.

במקום זאת, קיטרתי בשקט והמשכתי להתארגן.

ואפילו קניתי נעלים חדשות. (טוב, פטיש הנעלים שפיתחתי בכמעט שנתיים האחרונות זו אשמתו של מישהו מכאן, אבל זה קיטור לפוסט אחר). מה גם שבעצם קניתי נעלי הליכה מצויינות ועוד זוג לא ספורטיבי, אך ממשפחת נעלי הנוחות. ועוד משהו לא מוגדר, אך מאד נוח, מאד קל ואפילו נשי, מבלי שיתנוסס עקב בתחתיתו.

אז טסנו. טיסה ראשונה. המתנה בפרנקפורט וקניה של צעיף נהדר ושרשרת יפה ואפילו מצאתי בטריות קטנות שלא היו בנתב"ג (לא, לא לרוקט פוקט).

ועדיין לא הבנתי שזה סימן רע.

ואחר כך, למחרת היום, במדרחוב נעים ויפה, סטודנטים חוגגים את תחילת הלימודים בטקסי זובור עדינים לחדשים.

הכל בהסכמה. מי שאינו חפץ להשתתף, אינו מחוייב. תחפושות (מה אתם יודעים? ניהליתי שיחה עם 3 פיקאצ'ו), ריקודים, שירים ,   השפלות וקבוצות על ארבע. כן, באמצע הרחוב יורדים על ארבע, מצייתים לוותיקים מהם. במקום אחר נכנסים למימי מזרקה עם בגדיהם.

ושם במדרחוב, אני מוצאת חנות מרשת שנתקלתי בה בצפון איטליה, וקונה שרשרת וצעיף נוסף יפהפיים, בדיוק בצירופי גוונים תואמים שאני משוגעת עליהם.

ועדיין איני מבינה שזה סימן רע.

ורואים כל כך הרבה מקומות ושומעים הסברים מרתקים ועוברים יותר מידי בתי מלון.

ועדיין לא מבינה שהגרוע מכל לפני.

היום השביעי. במורד סימטה עתיקה מרוצפת אבנים קטנות, אני מספיקה לספר לזוג צעיר ישראלי שעובר שם מה פשר השלט.

גשם מתחיל לרדת.

אני רגע מחליקה, בעלי והזוג הצעיר מתרים: תזהרי.

ממשיכים עוד קצת הלאה. במורד מימין מתחבר לו כביש עולה בשיפוע תלול.

הגשם מתגבר, אני שולחת יד למטריה

וחושך.

וכואב.

אני שוכבת על צידי. לא רואה דבר.

שומעת אנשים אומרים לי: "קומי" ואני חושבת: לא יכולה.

"לפחות שבי" ואני פולטת: לא יכולה.

פולסים חדים של כאב עולים ברגל שמאל, כמו נוסע שם טרקטור בפנים ומכה בתופים.

אני שרועה על צידי השמאלי.

הגשם מרטיב אותי. איני בוכה. אני בהלם.

ועדיין איני רואה דבר.

אינני יודעת אם עצמתי עיני או שהיתה זו תגובה של הלם.

שכחתי חלקים מהטיול, פנים.

רק יומיים אחר כך, כשאנחנו בארץ, ממתינים מעל שש שעות בחדר המיון, אני מתחילה לבכות.

מפנימה שיש לי שבר בקרסול.

מבינה שהקיבוע של הרגל פירושו קיבוע, הקפאה של החיים לזמן מה, בדיוק ההפך ממה תכננתי לזמן שאשוב.

ומה שגמרתי אומר לעשות בשובנו היה בגדר יציאה מקבעון מסויים.:)

אז אסור לי לדרוך ואני כלואה בביתי שלי.

מקובעת.

אוף. איך לא קלטתי את הרמזים מראש?!