הצעות לשם תתקבלנה בברכה

מה מעיד יותר על אהבתך אליו:

כשאת קונה לו חפיסת סיגריות מהסוג שהוא אוהב

או כאשר את קונה לו שובר למכון גמילה?

עמידה בפקק משך יותר משעה מניבה הרבה:

הרבה חילופי מסרונים מצחיקים עם חברה.(היא השתעממה בישיבת אמת ואני השתעממתי בישיבה בפקק. המוסיקה ברדיו לא היתה משהו). תודה לך;

הכרה באיכות המזגן במכונית ואיכות המושב (ואין המדובר במכונית יוקרה);

ביקורת על איכות איכות הלק-ג'ל שנמרח אתמול (אור השמש חושף הכל) ובעקבות זאת הבטחה של בעלת העסק לתקן או לעשות זאת מחדש,

מריבה עם אחי בעקבות מסרון אחד ששלחתי לו;

הערכה שיש גם נהגים סבלניים הנצמדים לצד הדרך, מאפשרים מעבר על השול לרכב מכבי אש, אח"כ לאמבולנס ולעוד אחד...

הבנה שהשמיעה שלי הדרדרה, כי אני לא שמעתי את הצופרים מרחוק, אלא הבחנתי בשינוי התנוחות של הרכב לפני ואז חיפשתי מה מתקרב;

וכעס, כעס על הקלות בה אנשים גורמים לתאונות קשות בכביש ישר עם שדה ראיה נקי ביום שטוף שמש.

אז מה אם יש נתיב אחד בכל כיוון?!

החיים יקרים מידי ואנשים מוכנים בחוסר שימת לב לוותר עליהם לפעמים, כך נראה.

לוותר על חייהם, לזרוק כלאחר יד חיי אחרים.

כעס, מוצא אחרון כדי לא לבכות מתסכול על האיוולת באובדן חיים באופן הזה,

בתאונה, בירי, באלימות, בשנאת הזר - האחר.

אני עייפה. מין לאות פיזית ונפשית שאין בינה לבין לאות של סיפוק ולא כלום.

וכל נושא שרציתי לכתוב עליו, מתפוגג בטרם קרם עור וגידים, לאמיתו של דבר, בטרם לבש צל צילו של נושא.

אז בחרתי להעתיק לכאן טקסט קצר.

פיסת נייר עליה רשמתי משהו, לא מקורי, לא שלי.

כשראיתי לפני ימים מספר את הטקסט הכתוב בכתב ידי, נזכרתי שהקפאתי את תמונת מסך הטלויזיה מספר פעמים, על מנת שיתאפשר לי להעתיקו

אך לא זכרתי מהיכן הוא לקוח.

וניערתי את הראש

וטלטלתי את המחשבה.

ומאומה.

כמו התרוקנתי מלכלכל מחשבות...

אז הבחנתי בכמה שרבוטים בצד הדף.

... כמו נאחזת בשוליים מתפוררים של זכרון, עליתי להעזר בגוגל, על כורחי, למורת רוחי, מודה בחורי הבערות הנפערים בי, בולענים אישיים.

"טמפל גרנדין".

ונזכרתי בסרט בו צפיתי והבנתי מדוע אהבתי את הטקסט שלפניכם (שלושת רבעי קוראי):

"הפכתי אדם רגיל...

אני חי בעמק נעים

אבל הפסגות נעלמו לעד.

אין יותר מדבריות מטילות אימה

ואני לא מזנק יותר לאש.

אני פוחד להשרף.

השפיות נעימה ושלווה

אבל אין יותר גדולה

ואין אושר צרוף,

או עצב נורא שמפלח את הלב".

אני ממש מרגישה את השיר הזה בתוכי.

רוצה להקריא אותי. אותו. אוהבת להקריא טקסטים שמתחברת אליהם, גם אם אלו ספרי ילדים.

אך איני יודעת מי כתב את הטקסט הזה (מן הסתם המקור הוא באנגלית) וזה מפריע לי.

ומשום מה ליד שמה של טמפל גרנדין, כתבתי "פליקס זנדמן".

וגם לגביו לא זכרתי בהתחלה מיהו ומדוע כתבתי שמו ורק אחרי ראיתי את התמונה, התחלתי לחבר מחדש את התצרף לסיפור חייו המדהים .

אני צריכה נוירונים. הם נאכלים ומעכלים כל חלקה טובה במה שהתברכתי בו בעבר - זיכרון משובח.

סוג של פניקה פושה בי.

זו העייפות הזו.

אסור לאבד דם.

ולא, לא שתיתי דבר.

בעצם גם לגבי שתיה, רציתי לכתוב מין טקסט וידוי.

אבל ניתן לאלכוהול את הכבוד המגיע לו (אך לא את הכבד המגיע לו), אם מגיע, ולא אכרוך אותו כאן.

אפרוריות של גשם.

רעם מקפיץ מהכסא ואת הלב

וגשם שטיפותיו מובחנות זו מזו יורד באלכסון. פשוט באלכסון.

ריח אבק נרטב, לא נשטף.

וכבר התעלה לאורך הסמטה מובילה פלג של מים

הגשם פסק והפלג זורם.

מתי שוב?

אין איש בבית.

שמש יפה בחוץ.

פותחת את החלונות לרווחה, מסיטה את התריסים לחלוטין, נותנת לאור הבהיר לשטוף את החדרים.

חוככת בדעתי. מה עכשיו?

הרעיון מגיע כהרף עין - בא לי להיות טבעית כביום היוולדי פלוס אי אלו כמה שנים.

רגע קודם תולה שלטי ענק מבחוץ:

"סכנה! ההתבוננות על אחריות הצופה בלבד!!! תופעות לוואי אפשריות: עיוורון, אלם, הלם ובמקרים נדירים התקף לב".

עכשיו, משכיסיתי את עצמי מבחינת הסרת האחריות מעלי, נותרה רק בעיה אחת:

היכן אני שמה את מד הצעדים?!

נכון שאסור לצבוט פטמה בזמן נהיגה?

:))

המאבק הזה בתוכי.

גם כשמבקשת לכתוב, צריכה לכתוב (כי כך הורה), רוצה לכתוב (כי משהו מבעבע בי)

לא מצליחה להחליט, להיות שבעת רצון ממה שיצא.

יש לי סיכום פגישה לסיים ולכתוב דיווח באופן לא משעמם.

רק מזל הוא שלא היה ביכולתי להתוות את הרכבם הגנטי של העוברים, משנוצרו.

שאלמלא כן, עד היום היו עדיין נטווים להם, נפרמים ושבים ונטווים ולא יוצאים לאויר העולם.:))

כל כמה ששנאתי מבחנים, חרדתי לקראתם ובמהלכם, בדיעבד אני מבינה שנצטרכתי (ואולי אף שמחתי)

שאחרים קובעים לי את המועד ואת השעה, תוחמים אותי במסגרת הזמן לביצוע. שאחרת, הייתי במבחן אינסופי. ואולי עודני בו במידה לא מועטה?!

פעם אמרה לי אשת מקצוע, בהקשר של כתיבת קורות חיים: "אל תתאהבי במילים שלך".

דא עקא, מרגע שיצאו ונרשמו, אני מתקבעת למדי. לא מצליחה להרחיק את עצמי מהן לגמרי.                                                                          

ואז, לא אחת ממרחק של זמן, קופצות לי מילים אחרות בהן יכולתי להשתמש, אופן ניסוח אחר ואני מצרה על כך שלא חשבתי על כך עוד אז, בעת הכתיבה המקורית.

זה מטומטם מצידי. אני יודעת. ובכל זאת אני שבה ועושה זאת לעצמי.

הפריזמה התמידית הזו דרכה אני מעבירה דברים, אינה מועילה לי.

לו רק יכולתי להתחפש לאחרת ושהתחפושת ההחלטית היתה הופכת חלק ממי שאני.

*** מודיעה בזאת כי יתכן, אם אצליח, ימחק פוסט זה. במקרה כזה, אם תהיינה תגובות אליו, עם המגיבים הסליחה.

אגו וגאווה חד המה?

כלומר, אם יש בי אגו, זה אומר שזו גאווה, שאני גאה?

האם קיומה של גאווה, מעיד בהכרח על אגו מפותח?

מה מעיד על קיומו של אגו?

עצם המחשבה על עצמי - לפני כל מימוש - די בה כדי להעיד על קיומו?

אם אני חושבת על הרצונות שלי, הצרכים שבי לפני כל דבר אחר, אבל אחר כך בפועל, אני ממלאה בראש וראשונה צרכים של אחרים - אני עדיין אגואיסטית?

איך מניחים לאגו בצד באופן משכנע?

האם רק פעולה תעיד על הנחתו בצד או אפילו ויתור עליו או שגם במילים ניתן להוכיח זאת?

האם אני שואלת את עצמי את השאלות הנכונות?

אני יודעת מה אני חשה. כך אני סבורה.

כשעובר זמן רב מאז הפעם האחרונה בה הנחתי לעצמי להיות למטה, בוכיה, נלעגת או מגוחכת למראה,

קשה לי לאפשר למישהו להביא אותי לשם שנית. בעצם קשה לי להניח בצד את האגו שלי. לא?

יש לי סלט בראש.

אולי בכל זאת עדיף לא להרגיש?!

אני שונאת את עצמי שונאת.

אני מתעבת את עצמי כשיש לי מחשבות רעות שאיני מצליחה לנער אותן ממני.

אני פוחדת מהן.

אני מתחלחלת כשאני מקטינה את עצמי היכן שלא צריך, כשלא מתבקש.

אני שונאת את עצמי מקנאה בכל נימי גופי ונפשי במי שלא עשה/עשתה לי רע, אבל כרגע עצם היותו/היותה עושה לי רע.

אני לא אוהבת כשאני מתחילה כל כך הרבה משפטים ב"אני"

ואינני יודעת לאן להוליך את רגשותי.

כרגע, אני שונאת להרגיש.