אני עייפה. מין לאות פיזית ונפשית שאין בינה לבין לאות של סיפוק ולא כלום.
וכל נושא שרציתי לכתוב עליו, מתפוגג בטרם קרם עור וגידים, לאמיתו של דבר, בטרם לבש צל צילו של נושא.
אז בחרתי להעתיק לכאן טקסט קצר.
פיסת נייר עליה רשמתי משהו, לא מקורי, לא שלי.
כשראיתי לפני ימים מספר את הטקסט הכתוב בכתב ידי, נזכרתי שהקפאתי את תמונת מסך הטלויזיה מספר פעמים, על מנת שיתאפשר לי להעתיקו
אך לא זכרתי מהיכן הוא לקוח.
וניערתי את הראש
וטלטלתי את המחשבה.
ומאומה.
כמו התרוקנתי מלכלכל מחשבות...
אז הבחנתי בכמה שרבוטים בצד הדף.
... כמו נאחזת בשוליים מתפוררים של זכרון, עליתי להעזר בגוגל, על כורחי, למורת רוחי, מודה בחורי הבערות הנפערים בי, בולענים אישיים.
"טמפל גרנדין".
ונזכרתי בסרט בו צפיתי והבנתי מדוע אהבתי את הטקסט שלפניכם (שלושת רבעי קוראי):
"הפכתי אדם רגיל...
אני חי בעמק נעים
אבל הפסגות נעלמו לעד.
אין יותר מדבריות מטילות אימה
ואני לא מזנק יותר לאש.
אני פוחד להשרף.
השפיות נעימה ושלווה
אבל אין יותר גדולה
ואין אושר צרוף,
או עצב נורא שמפלח את הלב".
אני ממש מרגישה את השיר הזה בתוכי.
רוצה להקריא אותי. אותו. אוהבת להקריא טקסטים שמתחברת אליהם, גם אם אלו ספרי ילדים.
אך איני יודעת מי כתב את הטקסט הזה (מן הסתם המקור הוא באנגלית) וזה מפריע לי.
ומשום מה ליד שמה של טמפל גרנדין, כתבתי "פליקס זנדמן".
וגם לגביו לא זכרתי בהתחלה מיהו ומדוע כתבתי שמו ורק אחרי ראיתי את התמונה, התחלתי לחבר מחדש את התצרף לסיפור חייו המדהים .
אני צריכה נוירונים. הם נאכלים ומעכלים כל חלקה טובה במה שהתברכתי בו בעבר - זיכרון משובח.
סוג של פניקה פושה בי.
זו העייפות הזו.
אסור לאבד דם.
ולא, לא שתיתי דבר.
בעצם גם לגבי שתיה, רציתי לכתוב מין טקסט וידוי.
אבל ניתן לאלכוהול את הכבוד המגיע לו (אך לא את הכבד המגיע לו), אם מגיע, ולא אכרוך אותו כאן.
