עמידה בפקק משך יותר משעה מניבה הרבה:
הרבה חילופי מסרונים מצחיקים עם חברה.(היא השתעממה בישיבת אמת ואני השתעממתי בישיבה בפקק. המוסיקה ברדיו לא היתה משהו). תודה לך;
הכרה באיכות המזגן במכונית ואיכות המושב (ואין המדובר במכונית יוקרה);
ביקורת על איכות איכות הלק-ג'ל שנמרח אתמול (אור השמש חושף הכל) ובעקבות זאת הבטחה של בעלת העסק לתקן או לעשות זאת מחדש,
מריבה עם אחי בעקבות מסרון אחד ששלחתי לו;
הערכה שיש גם נהגים סבלניים הנצמדים לצד הדרך, מאפשרים מעבר על השול לרכב מכבי אש, אח"כ לאמבולנס ולעוד אחד...
הבנה שהשמיעה שלי הדרדרה, כי אני לא שמעתי את הצופרים מרחוק, אלא הבחנתי בשינוי התנוחות של הרכב לפני ואז חיפשתי מה מתקרב;
וכעס, כעס על הקלות בה אנשים גורמים לתאונות קשות בכביש ישר עם שדה ראיה נקי ביום שטוף שמש.
אז מה אם יש נתיב אחד בכל כיוון?!
החיים יקרים מידי ואנשים מוכנים בחוסר שימת לב לוותר עליהם לפעמים, כך נראה.
לוותר על חייהם, לזרוק כלאחר יד חיי אחרים.
כעס, מוצא אחרון כדי לא לבכות מתסכול על האיוולת באובדן חיים באופן הזה,
בתאונה, בירי, באלימות, בשנאת הזר - האחר.
