המאבק הזה בתוכי.
גם כשמבקשת לכתוב, צריכה לכתוב (כי כך הורה), רוצה לכתוב (כי משהו מבעבע בי)
לא מצליחה להחליט, להיות שבעת רצון ממה שיצא.
יש לי סיכום פגישה לסיים ולכתוב דיווח באופן לא משעמם.
רק מזל הוא שלא היה ביכולתי להתוות את הרכבם הגנטי של העוברים, משנוצרו.
שאלמלא כן, עד היום היו עדיין נטווים להם, נפרמים ושבים ונטווים ולא יוצאים לאויר העולם.:))
כל כמה ששנאתי מבחנים, חרדתי לקראתם ובמהלכם, בדיעבד אני מבינה שנצטרכתי (ואולי אף שמחתי)
שאחרים קובעים לי את המועד ואת השעה, תוחמים אותי במסגרת הזמן לביצוע. שאחרת, הייתי במבחן אינסופי. ואולי עודני בו במידה לא מועטה?!
פעם אמרה לי אשת מקצוע, בהקשר של כתיבת קורות חיים: "אל תתאהבי במילים שלך".
דא עקא, מרגע שיצאו ונרשמו, אני מתקבעת למדי. לא מצליחה להרחיק את עצמי מהן לגמרי.
ואז, לא אחת ממרחק של זמן, קופצות לי מילים אחרות בהן יכולתי להשתמש, אופן ניסוח אחר ואני מצרה על כך שלא חשבתי על כך עוד אז, בעת הכתיבה המקורית.
זה מטומטם מצידי. אני יודעת. ובכל זאת אני שבה ועושה זאת לעצמי.
הפריזמה התמידית הזו דרכה אני מעבירה דברים, אינה מועילה לי.
לו רק יכולתי להתחפש לאחרת ושהתחפושת ההחלטית היתה הופכת חלק ממי שאני.
*** מודיעה בזאת כי יתכן, אם אצליח, ימחק פוסט זה. במקרה כזה, אם תהיינה תגובות אליו, עם המגיבים הסליחה.
