אף פעם לא היתה לי בעיה עם נשים.
בעצם, נתחיל מחדש - אף פעם לא היתה לי בעיה עם איש, בין אם זכר בין אם נקבה, אלא אם כן הוא או היא עיצבנו אותי.
אחר כך, לכשבגרתי, ההבדל בין המינים עשה משהו, כנראה.
מעולם לא הרגשתי את המשפט שרבים אוחזים בו: אישה לאישה - זאב.
אולי לא הייתי ראויה לצרות עין מצד אחרות, אולי לא הייתי בת תחרות. איני יודעת.
אולי פשוט דבקתי בחברות משני סוגים: אלו שהן ראויות, בעיקר בשל היותן בנות אדם, עם לב גדול (ללא קשר למידת השכל בקודקודן)
ואלו שהן חכמות במיוחד, נבונות ונוח לי לצחוק בחברתן ועדיין הלב הוא מרכיב ניכר בהן.
ואם פה ושם נשתרבבו להן חברות, שידעתי מראש כי הן לזמן שאול בהיותן נצלניות, ביכרתי להינות ממה שכן יכלו לתרום לחברות ולהתעצב, כשתמה עילת החברות.
בצעירותי, תמיד היתה לי חברה טובה, אחת. לפעמים היתה עוד אחת כחברת משנה.
חברה טובה היתה יודעת עלי הכל ואני רוצה להאמין שאני גם ידעתי עליה הכל. היינו דנות על דברים רבים,
אפילו על כאלו שמביכים עד מאד, אינטימיים.
איני שוכחת את הצחוק הפראי בו פרצנו חברה טובה ואני, בעת שסיפרה לי, שכשהיתה במיטה עם החבר (שהפך לימים לבעלה),
ארע משהו והיא פלטה: "או, כמה מתנערת תצחק מזה". החבר קפץ כנשוך נחש מהמיטה, מכסה מבושיו עם השמיכה,
כאילו אני כבר שם, נוכחת, ושאל בתדהמה: "מה, גם דברים כאלה את מספרת לה"?
יש חברות אמת שאני עדיין מתגעגעת אליהן. בעיקר לזו שירדה מהארץ.
היכולת הזו להכנס לניתוח של פרטים ולהינות מכך, גם אם כבר דיברנו עליהם בעבר, התמיכה, העיטוף, העידוד, הצחוק והבכי במשותף,
החיפושים אחרי עדשות המגע, הלימוד ביחד לבחינות, הלמידה לשתוק ביחד ולהשאר בחיים.
שלל חויות שעיצבו עבורי בדרכן את מושג החברות של אמת.
לכשבניתי יחידה משפחתית משל עצמי, חלו שינויים ולמרות שהייתי זקוקה לחברה טובה, לא תמיד היתה כזו בנמצא.
עם פרוץ עידן האינטרנט לחיי, שמחתי לגלות שגם דרך המרשתת ניתן לאמוד אופי של אדם, לחוש בקליק וליצור חברות טובה
(הגם שעם עליות ומורדות), שגלשה הרבה מעבר לוירטואליה והפכה ממשית ובעלת נפח.
(ההמשך של נקודה זו, עם חברה אחרת, יבוא בפוסט נפרד המצוי בקנה מזה ימים מספר).
ובכל זאת, שתי מסקנות (יותר נכון, שני דברים שרציתי לכלול בנושא ולא היה לי היכן:)):
* עד היום יש חברה אחת המלווה אותי מכתה א' ולא אומר בכמה שנים זה נספר :)), ולמרות שאין האחת יודעת את סודות רעותה, זו חברות של אמת.
* היתה מישהי בעבודה, שהפכה חברה טובה לתקופה מסויימת. גישרנו על פערים ונהנינו מהאינטלקט וחוש ההומור שכל אחת משתינו הפגינה.
לימים, משקודמה בתפקיד (ועיני לא היתה צרה בכך), שכחה כמה מושכלות יסוד של חברות, וגרמה בדרכה שלה ליציאתי משם.
אך מעולם ולו לרגע, לא האשמתי את המגדר עליו היא נמנית, אלא את הצד האגואיסטי שבה.(אגב, לפני חודשים ספורים היא התנצלה בפני. ניסתה בכל אופן).
