כבר הרבה זמן שרוצה לכתוב, אך השיהוי הזה שבין המחשבה לעשיה - לא עושה לי טוב.
אפילו פרק הזמן הקצר שבין הרהור להקשה על המקלדת, כבר גורם לסינון, להטיה, לשפיטה ולקטילה (העצמית)
ואז איני מרוצה ממה שכתבתי.
ואינני כותבת על דברים ברומו של עולם, ואיני כותבת על דברים שמרגשים אנשים. הצר עולמי כעולם נמלה?
אני כותבת וחושבת אם זה לא יחשוף יותר מידי ממני, ממחשבותי על אחרים; יגלה אולי פרטים שאיני רוצה שיוודעו עלי, על אחרים;
אם אכתוב על כשלונות שלי, טפשות בהתנהלותי, מינוסים שבי, האם כל אילו לא יפחיתו מערכי (ובעיני מי)?
ואני מוותרת. לעצמי. מרחמת עליכם ועל זמנכם.
בדיוק כמו שלפני שנים, כשהייתי בת שלוש עשרה ותכננתי לברוח מהבית. בגלל הסד (לא הפיזי הממשי) ששמו לי, המגבלות שהציבו לי בהיותי הבת.
כשכבר תיאמתי עם חברה לאן אברח ואיך אעביר מסר להורי שאני בסדר, רק לא זמינה להם, נסוגותי. לא מהפחד, אלא מהידיעה שהורי ידאגו, גם אם אעביר מסר מרגיע.
ערב אחד, ביקרה אצלנו המחנכת שלי דאז. בשלב מסויים ביקשה שאצא מהחדר, כי יש לה משהו לומר להורי, שלא בנוכחותי. רק אחרי שנים, אחרי שנישאתי, גילו הורי את אוזני, שאמרה להם, כי אם ימשיכו לנהוג כלפי כפי שהם נוהגים, הם יגרמו לי לברוח מהבית. בדיעבד הבנתי שהיא קראה אותי נכון, אך לא עד הסוף. עובדה היא כי העדפתי את שלוות נפשם על פני הדרך האחרונה שנותרה לי אז להבעת מחאתי ואי שביעות רצוני.
כך גם עתה, אני חסה עליכם.
אבל אולי בהזדמנות זו תוכלו לענות לי על שאלה אחת - איך זה שהזיקנה יכולה לקפוץ על מישהו? אם היא זקנה, הזיקנה, איך יש לה כזה כושר?
