חוויה שהשתוקקתי אליה.
בהתחלה, יש את ההשקעה של התולה בקשירה, ומי לא אוהבת את הצומי הזה? יש כאלה שמחשיבות את השלב הזה למשעמם, אבל לא אני. הראות מחוצות קצת, קצת קשה יותר לנשום, הידיים כבר לא זמינות כדי לגרד את כל הגירויים הקטנים שהכי אוהבים להגיע מתי שאי אפשר לגעת בהם. אבל את זה יש גם בכמעט כל קשירת קרקע...
ואז, כשרתמת החזה מוכנה, מתחברים לנקודת התלייה, ומנסים - מרימים את הרגליים לאוויר...
אוי לא, ככה זה מרגיש? זאת החוויה שהשתוקקתי אליה כל כך? זה כואב מדי! אני לא יכולה להחזיק בצורה הזאת יותר משתי דקות...
אבל זה לא זה.
רגל אחת נקשרת, ונמתחת למעלה מאחורי. הגוף מאוזן באוויר, נתמך מהחבלים, ומהרגל שנשארה על הקרקע עדיין.
וואוו. זה כבר הרבה יותר קרוב למה שציפיתי. זה כבר האין אונים שאני כל כך כל כך אוהבת, וזה כל כך כיף.
...ואז, מתחשק לתולה להצליף לי בכף הרגל, ואני קופצת ברפלקס. וואוו, עכשיו אני לגמרי תלוייה מהחבלים, וזה מרגיש לי מדהים. לא אכפת לי שקורעים אותי מכאבים (סתם מגזימה, היו עדינים איתי בקטע הזה), שיעשו מה שבה להם, זה בדיוק המצב שאני רוצה להיות בו.
אבל בעצם עדיין יש לי את החופש להתאזן טיפה עם הרגל החופשיה, וזה לא בסדר, נכון? :)
אז כמובן הרגל השנייה גם נקשרת ונמשכת למעלה, וזהו...
אין אונים.
גן עדן.
לא רוצה שזה יגמר.
תודה. :)
