אני קוראת ספר בשם As She's Told, ובמקביל, לאחרונה התבקשתי לתאר את עצמי (כנשלטת), ויותר קל לעשות את זה בהתייחסות לדברים אחרים שמגיעים להכרה שלי.
בסיפור, הדמות הנשית רוצה להיות שייכת, כמוני, והמון דברים שם מוצאים חן בעיני, או ליתר דיוק - מקובלים עליי. אני לא מפנטזת על לחיות עותק של החיים שלה, אבל רוב הדברים שהשולט קובע לה הם דברים שיתאימו לי, אם הם ידרשו ממני בחיבור הנכון.
חשוב לי לציין גם שאני לא מחפשת לקרוא על - או לדמיין - אידיאל כלשהו לפרטי פרטים, ולא רק בגלל הקיצוניות חסרת המציאות של למצוא אחר כך שולט/ת שיתאים לאידיאל המדומיין, אלא כי זאת לא הצורה שבה אני פועלת. אני שמחה לקרוא/לדמיין דברים ולהגדיר אותם כבעלי או חסרי רלוונטיות למה שאני מחפשת, אבל זהו. אני מחפשת כמה קווי מתאר ולא יותר. יותר מזה יהיה שליטה מלמטה, וההפך ממה שאני מחפשת. הפרטים אינם לשיקולי.
בחזרה לסיפור - הנקודות המעניינות יותר הן אלה של ההבדלים ביני לבינה.
היה לה הרבה חופש בהתחלה, כמו לכל אדם.
בצעדים הבאים, היא נתנה את השליטה על האורגזמות שלה, על ניהול הזמן שלה, על הקניות שלה, על הביגוד שלה, על שעות השינה שלה, על לאן היא הולכת ומתי. לכל אלה היא הייתה צריכה אישורים מהשולט שלה. וכל זה טוב ויפה בעיני.
עכשיו הגעתי לפרק שהיא עוברת לגור אצלו, והופכת לרכוש שלו. יש בזה הרבה דברים מקסימים, שמדברים אליי לגמרי, אבל יש גם דברים בעייתיים יותר.
שם, לפחות בנקודה זאת בסיפור, ככלל, אסור לה להשתמש במחשב, או במערכת סטריאו. שני דברים מאוד בעייתיים מבחינתי.
היא מעבירה כל שניה שם קשורה (או כבולה, ליתר דיוק), וזה מדהים, הלוואי עליי. גם כשהיא לא מעוגנת לנקודה ברצפה, בקיר, או בתקרה, יש עליה מחוך כתזכורת נמשכת להיותה מרוסנת פיזית, ויש עליה אזיקים, גם על הרגליים, וקולר, ושרשרת על הטבעות של הפטמות.
אבל היא מעבירה כל שנייה שם או בביצוע משימה, או בקבלת גירוי כלשהו, או בהמתנה להוראה הבאה - בחוסר מעש. האחרון הוא הבעייתי לי:
יש דברים שמעניינים אותי בעולם הזה מלבד השולט העתידי שלי, והרבה מהם. אני לא רוצה לוותר על החופש שלי לעסוק בהם. אני לא צריכה אוטונומיה או פרטיות, אבל כמה שהיותי סאבית זה חלק משמעותי ממי שאני, זה לא החלק היחיד. בזמן שאני ממתינה להוראה או לאינטרקציה הבאה, תנו לי לעסוק בדברים שאני רוצה - 99% מהזמן, זה דורש מחשב.
מעבר לזה יש את הנושא של "מערכת הסטריאו", או מוזיקה בכלל. אני לא מוותרת עליה, נקודה. אני לא יכולה לחיות בלעדיה, וזה תחום בעולם שלי שלא אתן שליטה עליו, אף לא כאמצעי ענישה. גבול מאוד חשוב לי, ולא במובן המטופש שאני נתקלת בו לעיתים של "גבולות נועדו להשבר".
אה, והיה גם קטע של שימוש בסאבית כריהוט אנושי. אני מבינה את זה וזורמת עם זה כמשחק, אתגר, או אמצעי ענישה... אבל בתור ריהוט בלי האלמנטים האלה, בהקשר היום-יומי, השימושי? בשביל מה זה טוב? יש לשולט ריהוט, שמצליח במשימה של להיות ריהוט הרבה יותר טוב מאשר אדם אי פעם יוכל. בשביל זה ריהוט קיים. זה סתם לא יעיל להשתמש באדם לאותה המטרה במקום.
אלה מחשבות בעיקר בהקשר לפרק התשיעי של הספר.
אם אני חוזרת קצת אחורה, לפרק השישי, ולפני - יש לדמות הנשית בסיפור דאגה אחת (או צורך אחד) שאני לא ממש מזדהה איתה. כדי שהכל ירגיש לה אמיתי, היא צריכה שלא תהיה לא את האפשרות (בעיקר הפיזית) לעזוב את מערכת היחסים הזאת. אני לא חולקת את הצורך הזה איתה. זה שיש לי את האפשרות לעזוב מערכת יחסים לא גורם לה להרגיש כמשחק בשבילי, או כפחות אמיתית בצורה כלשהי.
הפרק השביעי מצידו העלה לי כל כך הרבה חיוכים ענקיים, למשל כשקראתי את השורה:
"The thrill every morning when I woke up and remembered that I was behaving according to someone else's wishes and not my own."
כל כך נהנתי לקרוא את הקטע שהיא פשוט הייתה צריכה להתמודד עם ההשלכות של סשן שגירה אותה בטירוף אבל לא הביא לה אורגזמה (בכוונה) וההוראה שאסור לה לענג את עצמה (והשורה שהדגשתי... ♥♥♥):
I could have howled. Actually I think I did howl, and I twisted onto my belly and heaved convulsively against the mattress. Oh, god, no! Forbidden.
I buried my hands under the pillow, curled up on my side and squeezed my eyes shut.
So close. I was so close. He'd tormented me for hours, and in the end had left me like this. How could he? I had to come. I'd never sleep like this.
And how would he know, one way or the other? My hand slid down, encountered the waist chain, stopped.
He'd know. He'd know because it would be all over my face. Or my voice would crack with it. He'd know because he'd ask and I wouldn't be able to lie to him.
*I had to obey him. I had to. **I didn't own my body any more. It belonged to him.** I had to wait. How could I even consider disobeying him? Guilt suddenly slapped me across the face and I wanted to cry.*
But I wasn't even going to see him the next day. He was only going to phone, because I had work to do. Oh, god, I'd never make it that long.
Not fair! He got to come, I thought rebelliously, twice that evening as I recalled. He got exactly what he wanted, when he wanted it, and then he left me like this – .
Of course it wasn't fair. He could give or withhold whatever, whenever.
It wasn't supposed to be fair. My breathing quickened. I was getting even more desperate, thinking about this, and I groaned into my pillow. One touch…oh, god, I needed…. My hand slipped down, under my nightgown.
No! No. Not allowed. I felt for the chain and clutched it hard. My thighs rubbed convulsively against each other.
I hadn't bargained for this. In all my passionate need to be property I hadn't anticipated this. Being left on my own on the edge of orgasm with only his command to stop me. Not fair! He should have tied me down. Not fair to test me like this.
I slept in fits and starts, dreaming mostly of being late and unable to find my destination and at the same time secretly, excruciatingly aroused. I was in an office building, trying to reach something like the 125th floor, travelling in an arthritic elevator that stopped at every floor. I was frustrated and afraid because I was horribly late, but then it occurred to me that it gave me time to masturbate before I reached my destination. I lifted my dress and began touching myself, but I had to stop every time someone got on, start again when they got off. Just as I was on the verge of orgasm the elevator jerked and I woke with a start, my heart pounding. My hand was still on the chain, and I lay in a sweat of relief and frustration.
ואני תוהה אם אי פעם ארגיש ככה בעצמי, את הדגש הגדול הזה על כך שהגוף שלי לא שייך לי. קשה לי לראות את זה, בהתחשב בכמה אורגזמות הן הרבה פחות חשובות לי, והרבה פחות מניעות אותי מכמעט כל מי שאני מכירה. ואני רוצה להרגיש ככה.
היה גם בפרק השביעי קטע שהדמות הנשית איכזבה את השולט שלה, והייתי במקום דומה פעם בחיי, אבל פחות חמור, והרגשתי את אותם הדברים. הזדהתי איתה מאוד, אבל אני מעדיפה לא לעבור על זה שוב.
אני מקווה שההתבטאות הזאת - של איפה אני מזדהה עם הדמות, ואיפה אני לא - שימושית ונותנת הבנה, אפילו בלי לקרוא את הספר אליו אני מתייחסת (אבל לקרוא אותו יעזור להבין הרבה יותר).
אבל אתם יודעים מה? יש לי תשובה הרבה יותר פשוטה לכל זה.
מי אני בתור נשלטת? מלבד כמה גבולות, התשובה לשאלה הזאת נמצאת לשיקול השולט/ת העתידי/ת שלי.
ואם זאת לא תשובה מספקת עבור שולטים ושולטות מסויימים, כנראה הם פשוט לא מתאימים לי.
אשמח לתגובות ודעות.
