הלכתי לישון מלאת אוכל ויין. אחרי שעה וחצי התעוררתי מהחלום המוחשי הזה. בחלום, היא נוגעת בי. אבל לא מנשקת, לא עושה שום דבר שאפחד ממנו, דואגת לי. מחוץ לחלון, בחלום, יש שני אנשים, זרים. היום אני חושבת עליהם כעל אינדיאנים, אבל הם לא היו. הם היו שני אנשים שעבדו בחצר של השכנה. ואיכשהו עברו את הגדר מהחצר של השכנה לחצר שלי, ואיימו על גורי החתולים הקטנים שבגינה שלי. ואני שמעתי אותם, בחלום, כשאני כה שיכורה והיא נוגעת בי, מלטפת אותי, לבשתי תחתונים שחורים והיא הורידה לי אותם. אבל לא שום דבר מעבר. אולי הם לא איימו על גורי החתולים, אולי הם עברו את הגדר כדי להסתכל עליהם, או לשחק אתם. האמת שאני לא יודעת, וגם בחלום לא ידעתי. אבל התנהגתי בהנחה שהם איימו, ועשיתי להם משפט שדה, כן. ידעתי שאני לא באמת יודעת, אבל נתתי לעצמי להתנהג כאילו כן, וידעתי שזה פסול. אבל לא היה לי אכפת. בכלל לא אכפת לי. היא ממשיכה ללטף, וללטף, והיא דואגת לי, אני שיכורה והיא לא, היא המטפלת. אבל לא מנשקת, היא מפחדת להפחיד. ולאף אחד אני לא נותנת לטפל בי, אז מה אכפת לי אם זה רק חלום. ואחרי המשפט שדה, אני חוזרת עם הגאנג שלי, חוזרת לאנשהו, ונכנסת לאוטו, וזה לילה, כי זה בלילה, ומהחלון, כשאני שיכורה, שמעתי את הקולות הפולשים שלהם בגינה שלי. וידעתי שזה פסול, שכל כולי פסולה. אבל לא אכפת לי, זה רק חלום. ובשתיים וחצי בלילה התעוררתי מהחלום, וכאב הראש חלף, אבל היין עוד לא. לא נורא. זה רק יין, כמו הכל, הוא בר חלוף. אבל אף אחד לא מטפל בי, אף אחד לא טיפל בי. לפעמים יש לילות שאני מורחת את הבכי על הפרצוף ומרגישה איך הכל רטוב. ואני מרגישה את הידיים על הפנים שלי, וכריות האצבעות עוברות על הגבות, והעיניים, הריסים, אני נוגעת בעצמי. בפנים. סתם נוגעת, ובוכה, ונוגעת, ובוכה, ומתישהו מגיע הבוקר אחרי שהייתי ערה בלילה, ואני בוכה ונוגעת, בוכה ואז נרדמת. היו כמה לילות כאלו, באחד השבועות בחודש האחרון. אבל אני אף פעם לא מאבדת את זה. אחרי זה אני קמה בבוקר או בצהריים המוקדמים ואני אדם רגיל. אף אחד לא יודע שום דבר, אני סתם אדם רגיל, אין בי אגם של עצב, ומוזרות, וכאב, ותהום. אני סתם אדם. חולמת, אוכלת, שותה יין. ברת חלוף.
לפני 4 שנים. 6 ביוני 2020 בשעה 23:59