היום לפני 40 שנה, ב-24 באוקטובר 1975, 90% מנשות איסלנד שבתו ממלאכתן בשעה 12 בצהריים. עקרות בית שבתו ויצאו מבתיהן. הטלפונים קרסו מכיוון שלא היו טלפניות, עיתונים לא הודפסו מכיוון שלא היתה מי שתסדר את אותיות הדפוס שכן כל המפעילות היו נשים, בתי הספר נסגרו, כל הטיסות בוטלו כיוון שלא היו דיילות, והבנקים נסגרו כי הכספריות גם הן היו נשים. בתי חולים קרסו ושדה התעופה נסגר.
כל איסלנד הושבתה למעשה לחלוטין כיוון שגם את התפקידים אשר אויישו על ידי גברים לא ניתן היה לבצע מכיוון שאלו סמכו על שיתוף פעולה מן הנשים שלצידם. במשדרי החדשות המעטים שכן הושמעו ניתן היה לשמוע ילדים ברקע שאביהם נאלצו לקחת אותם עימם לעבודה. עד השעה 13 בצהריים נגמרו כל הנקניקיות בסופרמרקטים ברייקיאוויק מהסיבה הפשוטה שהיו פחות או יותר כל מה שגברים היו מסוגלים לבשל אז לילדיהם. היום נודע בתור "יום שישי הארוך", למרות שאורכו היה מן הסתם כשאר ימי השישי, אך לא לגברים שנאלצו להתמודד בפעם הראשונה עם תפקידי הנשים.
הנשים יצאו ממקומות העבודה שלהן ו-25,000 מהן התכנסו בכיכר בבירה ברייקיאוויק, יותר מ-10% מתושבי המדינה אז. היתה זו ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה עד אותו רגע, אשר היתה תוצאה של חודשים רבים של עבודה של תנועת השמאל "רד סטוקינס" שדחפה שנים לשביתה גדולה מהסוג הזה, אך לבסוף התפשרה על "יום חופש" עליו ניתנה התראה של יום אחד. המפגינות שמעו נאומים, דיברו, ומחו נגד האי שוויון המגדרי באיסלנד, נגד האפליה בשכר, האלימות נגד נשים, ואי ייצוגן בפוליטיקה האיסלנדית. שכרן הממוצע של הנשים היה אז כ-60% מזה של גברים (מעט פחות מהמצב היום בישראל) וייצוגן בפרלמנט האיסלנדי עמד רק על 5%.
ההפגנה נמשכה עד לצלצול השעון בשעה 12 בלילה, אז, כשמהטרה הושגה, ונשות איסלנד הוכיחו לעצמן כי הן מסוגלות להתאחד למען מטרותיהן, ויותר מכך הוכיחו לכל המדינה כמה הן חיוניות לכלכלתה, הן פנו לחזור לבתיהן. זאת למעט עובדות העיתון "מורגנבבלדיד", העיתון הנפוץ במדינה, אשר חזרו לעבודתן קודם והדפיסו את העיתון שהוקדש כולו לאותה שביתה.
בשנה שלאחר מכן חוקק באיסלנד חוק שוויון מגדרי המגדיר את זכותן החוקתית של נשים לשוויון, לשכר שווה ולתנאים סוציאליים שווים. ארבע שנים לאחר אחת הנוכחות באותה הפגנה, ויגדיס פינבוגדוטיר, נבחרה לנשיאה הראשונה אי פעם במדינה, ובמדינה אירופית כלשהי. היא כיהנה בתפקיד עד לשנת 1996. למרות ההתקדמות הרבה בעקבות אותה שביתה, השינוי היה איטי. לכן, ב-24 באוקטובר 2005, 30 שנים אחרי אותו היום, הפעם בשעה 2:08, השעה בה היו אמורות לסיים לעבוד אם היו מרוויחות כמו גברים, שוב יצאו נשות איסלנד לשביתה, והפעם התקבצו באותו מקום 50,000 נשים.
לאחר משבר הבנקים הגדול בשנת 2008, אשר רובם נוהלו עדיין בידי גברים, נבחרה ג'ואנה סיגורדרדוטיר לתפקיד ראשת הממשלה. המנהיגה הראשונה בעולם שהיא לסבית מוצהרת, אשר התחתנה כמה ימים לאחר מכן עם זוגתה בעקבות חוק נישואין לכל שהעבירה. מאז נאסרו מועדוני החשפנות באיסלנד, חוקק חוק המקנה חצי שנה של חופשת לידה להורים (3 חודשים לכל הורה, ו-3 חודשים נוספים לאחד/ת מהם), אושר תקציב מיוחד לקידום שוויון מגדרי, חוקק חוק המחייב חברות המעסיקות יותר מ-50 עובדים, ציבוריות ופרטיות, להעסיק לפחות 40% משני המינים.
כיום, 44% מהפרלמנט האיסלנדי מורכב מנשים. מאז 2009 איסלנד תופסת את המקום הראשון בעולם בדו"ח האו"ם לשוויון מגדרי באופן עקבי (ישראל לדוגמא תופסת את המקום ה-65). הדו"ח משקלל מספר גורמים - כלכלה, השתתפות פוליטית, שיעור השכלה ועוד.
זה לא אומר שהמצב מושלם, האלימות המגדרית עדיין נוכחת, ונשים באיסלנד עדיין מרוויחות בממוצע 16% פחות מגברים, ועדיין מרוויחות פחות על אותה עבודה והן במקום ה-19 בעולם בפרמטר זה (לעומת ישראל שנמצאת במקום ה-130 מתוך 142 מדינות). לכן גם היום, כמו בכל 10 שנים ב-24 באוקטובר, ייצאו נשות איסלנד לשביתה לציון אותו היום. הפערים באיסלנד ממשיכים להצטמצם, והמורשת של אותו היום והשיעור שלימדו נשות איסלנד את גבריה ומנהיגיה הפכו לחלק מהאתוס של המדינה הקטנה.
