מהי כניעה?
לפי המילון? ויתור מוחלט, הודאה בהפסד, יישום בקשותיו של האחר ללא ערעור; צייתנות.
טעיתי, מצצתי בלי אישור. אני חולת זין ואני לא מצליחה להתאפק מלהכניס אותו לפה שלי.
ליקקתי את כל אורכו ונישקתי את העובי, הבסיס, הורידים העדינים שעליו, הגנבתי גם כמה ליקוקים למטה לביצים ועברו כבר כמה דקות ארוכות, אמרת לי לא למצוץ. אבל בטעות הוא נכנס לי לפה בין ליקוק למעבר עם השפתיים על האורך שלו, ספרת לי את כמות הפעמים שהוא נכנס לי לפה בלי אישור. כעסת עליי שאני מוצצת בלי אישור. אז ביקשתי ואמרת לי לא. כי כבר עזיתי את מה שלא הסכמת לי.
אני בין הרגליים שלך, אתה על הספה ואני על הרצפה מלקקת את כולך, והוא עומד ופועם תחת הלשון והשפתיים שלי אבל אסור לי להכניס אותו, ואני מתוסכלת אבל מריירת את נפשי עליו. אני מבקשת ומתחננת ואתה לא מסכים. רציתי להסכים לך אבל את עושה מה שאת רוצה אז אין זין בגרון היום. אתה אומר לי ואני מרגישה את החנק והכעס על העונש. מיני עונש.
אבל אני יודעת שזה מגיע לי.
אתה מסמן לי לקום ולעמוד על ארבע על הספה, חודר את הכוס שלי בכוח, בועל אותו ודורש בכוח את החור שלך, רק שלך. ואני מתחננת שתזיין לי את הגרון ומתלוננת ומבקשת. אבל גם אומרת תודה שאתה מזיין אותי, ואתה שואל מה תודה? אני לוקח את החור שלי ואני עושה את זה בשבילי. לא בשבילך.
אני מבקשת שתגמור לי בפה וגם לזה אתה לא מסכים. גומר לי בכוס ושולח אותי להתנקות ולישון.
אני מרגישה מושפלת ועצובה. חסרת זין.
בבוקר. אתה מזכיר לי שמגיע לי עונש. ולאורך היום אני מרגישה את האומללות שבחוסר, הרצון לשאוב ולינוק אותך, ללקק ולאהוב את הזין שלך כמו כל ערב בשבועות האחרונים. לאורך היום אני מציקה לך בעבודה, שולחת תמונות, פוסטים של חברים מהכלוב, קולר חדש שאני רוצה. ומקווה שתגיע עם חשק הביתה...
ואתה מגיע ומזכיר לי שמגיע לי עונש יותר רציני ושואל אותי כמה הצלפות מגיע לי על כל פעם שהכנסתי אותו לפה? שלוש פעמים כמה הצלפות? אני עונה שאני לא יודעת ומתפתלת תחתיך, לא מצליחה לחשוב על מספר מספק ועונה ארבע. אתה לוחש לי שאתה חשבת על שלוש, כפול שלוש, תשע הצלפות סך הכל. שואל אותי אם אני אספור ואעמוד בזה. אני לוחשת שזה מגיע לי.
אתה רוצה לדחות את העונש, שנינו עייפים, מחר אתה בחופש ואפשר לעשות את זה למחרת. אני לוחשת ומבקשת היום, עונש מקבלים קרוב לאירוע, אחרת זה לא נספר ולא נצרב מספיק משמעותית. ואתה מסכים.
הילדים הולכים לישון, אתה מרדים את הגדול ואני מסדרת את הבית אחרי הטורנדו שהוא עשה, עורכת את השולחן, את הספה, מסדרת סט אזיקים, חגורה, מגבת קטנה ואת השוט, שוט 2 זנבות מניילון עטוף בגומי, כמו חוט חשמל. אני מכינה לנו לאכול וכמו כל ערב אנחנו אוכלים ביחד, זוג נשוי, אני יושבת על הרצפה, על שמיכה שלא יקפא לי התחת ואתה על הספה. כמעט כל ערב אני מכינה לנו לאכול, משקיעה ומגישה לך אוכל טעים וחם. ביתי.
אני מזכירה לעצמי מהי כניעה לפי המילון ויתור מוחלט, הודאה בהפסד, יישום בקשותיו של האחר ללא ערעור; צייתנות. ואני צריכה לציית, לוותר, הפסדתי ומגיע לי עונש. אסור למצוץ בלי אישור.
אתה שואל אותי אם אני מוכנה. אני רועדת ועונה בשקט שכן. נשכבת על הספה עם המגבת קרובה לפה שלי. אתה מתחיל לחמם, עם היד עד שהישבנים שלי אדומים ובוערים, עובר לחגורת עבודה שלך, עבה, רחבה, כבדה ומעור. ואני קופצת ונושמת כבד ונושכת את המגבת ואתה אומר לי את יודעת שזה רק חימום?
כן זה החימום ואני מחכה ויודעת שהמנה העיקרית תגיע ואני אצרח את נשמתי לתוך הספה. אתה מלטף אותי עם השוט, הזנבות שורטים לי את הגב והישבן ואתה מצליף ברכות ועדינות רק להרגיש אותי, כמה אני חמה. אתה אומר לי שנתחיל ולנשוך את המגבת חזק.
השוט נוחת עליי ואני צורחת מהפתעה וכאב. תוך כמה רגעים הכאב מתפשט ומפלח לי את הבשר, זה כואב ואני לא מצליחה להפסיק להתפתל. אתה מסדר לי את הידיים מאחורי הגב ומפסק לי את הרגליים, אתה נענית לבקשה שלי ובין כל הצלפה להצלפה אתה נותן לי זמן להתאושש. אני סופרת ואתה ממשיך. אחרי כמה הצלפות שאני כבר לא בטוחה כמה אתה מזיין לי את הכוס, הרטוב והמיוחם שחיכה לך מוכן כמו בכל רגע נתון, רטוב ומזמין. זה מקל לי את הכאבים ואתה עושה את זה בשבילי, מרחם עליי אבל לא מוותר לי.
לא מוותר עליי.
אתה ממשיך להצליף ואני מתגלגלת ומתקפלת ובוכה ומתאמצת להשאיר את הידיים מאחורי הגב והרגליים מפוסקות ואתה מבין כמה קשה לי. אתה אוזק אותי, ושם לי את הקולר שלי כדי שאני ארגיש הקלה ושלך, זה מרגיע מעט ואתה ממשיך. מזיין ומצליף ונותן לי לספור, מזכיר לי של מי אני ועל מה אני נענשת. שואל אותי על מה אני נענשת ושואל של מי כל חור וכל מילימטר בגוף הזה ששרוע מרוח וכאוב על הספה. שואל אותי אם אני רוצה להשתמש במילה שלי, אם להמשיך או להפסיק, אני מיבבת ובוכה ובקושי נושמת אבל רוצה להמשיך, אם מגיע לי עונש אני צריכה לשאת בו. גם אם זה קשה.
ואתה ממשיך, ושואל אותי כמה הצלפת בי, כמה נשאר, אומר לי לנשוך את המגבת וממשיך, ואני בוכה אבל בלי דמעות, אתה חודר אליי ושואל שוב כמה נשאר, אני ממלמלת אחד. ואתה מצווה לנשוך את המגבת חזק. אני נושכת ובוכה ולא נושמת וצועקת ואתה מלטף, מנשק, מחבק. אומר לי כמה אתה גאה בי, כמה אני טובה ויפה, כמה הקישוטים יפים לי. והזמן חולף, ואני כבר לא זוכרת מה המשיך ומה קרה, או איך הגעתי למיטה מכורבלת בך, ועטופה, כל כך עשופה שנמסתי לתוך הזרועות שלך.
היה לי קשה אדוני היה לי ממש קשה.
מעולם לא הצלפת בי בכזאת עוצמה,
מעולם לא הענשת אותי באמת על משהו,
זה תמיד היה קצת יותר משחק, קצת יותר שעשוע,
אבל אני שלך, החור הפרטי שלך, לשימושך, ואני צריכה ללמוד לציית. ללמוד לסתום ולקבל, ולא למצוץ כשאסור לי.
תודה אדוני
אני שלך.