כבר ימים ושבועות שאני שואלת את עצמי למה אני לא רוצה, למה אני לא רוצה לכתוב שום דבר.
אני לא רוצה לראות את הבלוג שלי, או לכתוב בו, או לחשוב עליו ואתה מתעקש, אומר שזה עוד סוג של פורקן בשבילי.
נכון, אני מפורקת נפשית כבר תקופה ארוכה, כמעט ובלתי אפשרי להרכיב אותי חזרה למה שהייתי לפני הילדים, לפני ההריונות, לפני האתגרים, לפני האבחנות שקיבלנו. כבר מתחילת ההיריון הזה, הנוכחי, כבר שמונה חודשים שאני פשוט לא רוצה, לא רוצה שום דבר שקשור אליי. אני רוצה להתעסק בכל דבר אחר, שלא מועיל ולא מזיק ולא דורש ממני כלום. לבשל, לארגן, לישון, ניסיתי אפילו לחזור ללמוד, אבל אני פשוט לא רוצה. ואני שואלת את עצמי למה? ואני לא מצליחה למצוא תשובה כבר חודשים, שבועות וימים ושעות ותקופה כל כך ארוכה שאני לא מוצאת את עצמי. לא יודעת כבר איפה צריך לחפש כדי למצוא.
ואני כועסת, אני כל הזמן כועסת, בעיקר על עצמי, בעיקר כי אני מרגישה שאני מאכזבת, אותך, בעיקר, ואת הילדים גם. אני מרגישה שאני לא מצליחה להיות מספיק טובה, מספיק רגועה, מספיק נכונה להיות שם, לא בשבילך ולא בשביל הקטנים. וזאת תקופה שכל המדינה בכאוס אז גם לפרוק אני לא מרגישה שאני מצליחה, כי מי אני והצרות שלי מול כל מדינת ישראל שעדיין בוערת?
והחשכתי את החדר, והדלקתי לי נר כחול, מזגתי לי קולה כי יין אי אפשר, ובירה כבר בכלל לא, ואם אני אנסה רק שלוק זה עלול להיגמר בבקבוק כי אני כבר לא אני ואני לא פה והכל מסתובב סביבי כבר המון זמן, ואני לא מרגישה את הקרקע מתחת לרגליים שלי נשמטת כי היא פשוט איננה ואני בכאוס שחור ואפור וכחול וצבעוני אבל עצוב. ואני לא מצליחה להבין למה. וניסיתי הכל.
כעסתי את כולי החוצה, התרסקתי נפשית ואני לא אשכח את זה כי עמדתי מתחת לזרם מים רותחים רועדת, ומגרדת, ושורטת, ואחרי התמוטטות עצבים, התקף חרדה ואני לא זוכרת שזה היה הלילה של ה7.10 לילה שכל ישראל בערה, ולמה אני זוכרת? כי התמוטטתי, ועד שנרדמתי קמנו לאזעקות, והילדים רעדו, ואני עדיין הייתי ממוטטת ולא הצלחתי להחזיק את עצמי יותר. ומשם הכל התדרדר עוד ועוד עד לאבדון מוחלט של עצמי. ושקעתי ברחמים או דיכאון או כל הגדרה אחרת במילון או בלקסיקון שאתה רוצה לקרוא לזה. ולא הצלחתי יותר להחזיק דבר מעצמי.
וכואב לי, כי אני מרוסקת, אני. אדם כל כך חזק שעבר כל כך הרבה בחיים התרסק לגמרי, ולא מוצאת את עצמי יותר. ואני יושבת ובוכה ומקלידה ובוכה, ומנגבת את הדמעות והן רצות וממשיכות ואתה בכלל רוצה שאכתוב אותנו, אותי, אותך, את הנפש שלי שאתה מנסה בכוח להחזיק ואני מרגישה שכבר לא נשארה יותר היא כבר לא שם, היא חזרה לאותו מקום שהייתי לפני 15 שנים, סגורה, בתוך מרתף, בתוך עליית גג, בתוך קופסה שחורה שאני לא יודעת איפה היא ולאן היא נעלמה. והמילים רצות ומקלידות כבר את עצמן ואני לא מצליחה לעצור את האצבעות על המקלדת ואתה צודק.
אתה צודק שזה הפורקן שלי, זה תמיד היה, לכתוב ולא לדבר כי במילים אני לא מצליחה, כואב לי להוציא אותן, אבל באותיות שחורות על גבי לבן או לבנות על גבי שחור אני מצליחה, ואני עדיין בוכה, והדוד דולק כבר כהכנה, כי אני יודעת שתיכף, ממש בקרוב, זה יגיע. כמו שלשום, עוד התקף חרדה, וגירודים שאני לא יכולה לעצור את עצמי מלחפור לעצמי בתוך העור כמו רוצה לתלוש אותו ולהתחבא בתוך שלך. אבל אני כבר מרגישה שגם שם אין לי מקום כי שברתי ופגעתי גם בך. ואין לי מקום, לאן לברוח, ואיפה להתחבא, ואני כל ערב עדיין מחכה שפשוט תזמין אותי לשבת לידך, צמודה לרגל, עטופה בשמיכה, על הרצפה, אבל לידך, אני רק צריכה שתזמין, אני לא רוצה שזה יהיה מובן מאליו, אני לא רוצה ליזום את הישיבה, אני רוצה שתחבק אותי ותזמין אותי חזרה אלייך, כי אני מרגישה שאתה כבר במקום אחר, ולא צריך אותי יותר, כמו שאני צריכה אותך בכל רגע אפשרי, כי באמת, אין לי דרך אחרת לומר את זה, אתה באוויר שלי לנשימה, גם כשאני כועסת, וגם כשאתה חושב ומרגיש שנאי רודה, ועצבנית ומגעילה ולא נחמדה, ומזלזלת ולא נעימה. אתה היחיד שמספק לי חמצן. וזה כבר לא הילדים ואני ואתה.
אני פשוט כבר לא כאן, איבדתי את עצמי מזמן.
ואני לא מצליחה למצוא אפילו חוט קטן להיאחז בו כדי לחזור.
אני מרגישה הבזקים קטנים של עצמי כשאתה מפרק אותי על הספה, ואני בוכה, ואתה ממשיך ואני לא רוצה יותר ואני כואבת אותך ואותי ואת הנפש שמידי פעם מנסה לחזור מהשחור ולא מצליחה. ואתה עדיין ממשיך כי אתה יודע שאני גם יכולה וגם צריכה, עוד מכה ועוד הצלפה, והכל כואב לי כל כך שאני לא מצליחה לנשום ולהחזיק את עצמי מלבכות. אבל אני כבר כל כך מחוקה שזאת הדרך היחידה לזכות בהבזק קטן של עצמי, רגועה, נינוחה, שקטה. ואני עדיין לא מצליחה, לחזור לגמרי.
אני מרגישה אבודה.
ואתה בטח עוד מט תקרא את זה ותנסה לדבר במקום רק להבין ולהקשיב, ואני לא מסוגלת לדבר. כי מה שאני כותבת יוצא ממקום כל כך עמוק שאני לא מצליחה להגיד אפילו שמינית מזה במילים, כי אני לא אדם של מילים, של קולות, של צלילים. אני אדם של אותיות, שחור על גבי לבן, או לבן על גבי שחור, אבל כתוב ולא נאמר וחלילה גם לא בקול כדי שאני לא אשמע את המילים שלי והן יחתכו אותי לעוד אלפי חתיכות ממה שכבר חתוך ומרוח ונמחק לאיטו.
ואני אפילו לא אקרא את זה שוב כמו תמיד כדי לתקן לערוך ולהוסיף כי זה נכתב ברצף של מחשבה שרצה בלי מנוחה ואני כבר לא זוכרת איך התחלתי ומה כבר אמרתי וכמה מילים כבר הוצאתי ועל מה חזרתי ומה לא, ואם פיסקתי נכון או כתבתי בלי שגיאות או פספסתי אותיות. כי אני לא מסוגלת לחזור לזה.
אני רק רוצה לחזור אלייך, אבל מרוב שאני כבר לא כאן, וכל הגוף שלי רועד, ומגרד, וכואב, ואני כבר לא רוצה להיות בתוכו, אני לא מצליחה אפילו מעט, ליהנות, להתענג על המגע שלך. אני רק מתפרקת עוד ועוד ועוד, ולפעמים קצת מתחברת לכמה שעות, או כמה דקות, ואז אני נזכרת בכל כך הרבה דברים שגורמים לי שוב לבכות ושוב להתפרק. ואני לא מצליחה. לא מצליחה לחזור מהשחור.
אני רק רוצה לשים עלייך שוב את הראש, להריח אותך, לגעת בך ולרצות אותך לעצמי, ולרצות לענג אותך, וליהנות מהרגעים הקטנים שאתה מתענג עליי. אבל אני לא מצליחה, כי אני כבר לא פה. אני לא אני. אבל אני עדיין כל כך אוהבת אותך, וכל כך רוצה אותך, אבל כואב לי, ומרוב שנפשית אני מפורקת גם הגוף כבר לא כאן, הכל נפוח וכואב ואני מאשימה, מאשימה את עצמי, אותך, את העבודה, את הקושי, את המדרגות שאני עולה ויורדת כל כך הרבה פעמים ביום. ואת ההיריון שאני כבר רוצה כל כך לסיים והסוף כל כך קרוב ואני לא מצליחה אפילו ליהנות מהמחשבה לגדל עוד תינוקת. עם שני הקטנים שלנו, שני האוצרות שיצאו כל כך מוצלחים. ובאמת שהם מוצלחים וחכמים ויפים אבל אני לא מצליחה ליהנות מזה, או לרצות את זה, אני רק רוצה להיעלם. להימחק, להפסיק לפגוע ולפגום ולהרוס ולהכאיב. לך.
ואני מתנצלת שאני פשוט לא מצליחה לכתוב אותנו, להוציא את שלנו, להרגיש שוב וחזרה את המיניות שהייתה נוטפת בינינו מכל נשימה, לפני הכל רק היית צריך לנשק אותי והייתי נמסה, והיום אני לא מצליחה, הכל כואב לי, ושורף, ושורט, ולא שלי, ואני רק רוצה להיעלם. לתוכך, לתוך הידיים שלך, ובין הרגליים, ואני לא מצליחה למצוא אפילו את המקום שלי על השמיכה, לידך. כי אני מרגישה שהוא כבר לא שלי. שכבר אין לי מקום, ואיבדתי אותו, ואותך, ואני לא מצליחה לשחרר מההרגשה שאני כל כך לבד.
בתוך מרה וקופסה שחורה שנמצאת אי שם בעליית גג או במרתף או במקום אחר שנשכחה.
אני פשוט לא מצליחה.
ואני עדיין בוכה, והמקלדת כבר רטובה, והדוד עוד מחכה לי שאכנס לשטוף את הכאב החוצה אבל גם זה כבר אבוד ולא יעזור וזה רק עוד פלסטר קטן עד שתחזור. ואולי שוב נריב ואולי אני שוב אהרוס ואפגע ואשפיל וארדה, אבל באמת שזה לא מה שאני רוצה. אני פשוט לא אני, אני לא אותה הכלבה שלך. איבדתי אותה בדרך בין פיתולי החיים, איבדתי את עצמי ואת הרצון להיות כאן ועכשיו. אני רק רוצה לישון, ולא לקום, לא לילדים, לא לעבודה, לא ללימודים שאת רובם הקפאתי כי אני כבר לא אני.
למרות שאני כל כך רוצה להיות שוב שלך.
אני לא מצליחה אפילו לומר את זה, שאני רוצה אותך.
חזרה.
ואתה לא פה בגללי.
ואני אשמה.
אני באמת אשמה, ומאוכזבת, בעיקר מעצמי, למרות שאני מאשימה, זה באמת לא אתה. וזאת לא קלישאה, זה לא אתה זאת אני ואתה יודע שזאת אני.
שבורה.
ולא מצליחה להחלים.
שוב.
אני מרגישה אבודה.
והלוואי שהייתי גם מרגישה קצת ריקה, אבל אני מלאה, מלאה בכעס ואכזבה, על עצמי.
וזה יוצא לכל מקום אפשרי, ואני כל כך רוצה להתנצל ואני לא מצליחה.
אז אני מסדרת, ומנקה, ומבשלת, וקונה, ומנסה אבל זה לא זה.
זה לא מספיק כדי לפצות או לכסות או למלא את עצמי בתחושה טובה, או להחליף קצת כעס ואכזבה באהבה.
ואני לא מצליחה גם להפסיק לכתוב כי אני סוערת כל כך, כבר חודשים על גבי שבועות בתוספת ימים ושעות שאני פשוט סערת רגשות ורק צריך לקרוא לי כדי שאתפרץ והסערה תהפוך לטורנדו. ואני כבר מפחדת. ממני, מעצמי, אני יודעת מאיפה באתי ומה אני עושה ולמה אני מסוגלת ואני מפחדת. להרוס עוד יותר. כי אני יכולה. כבר הרסתי הרבה יותר. אני פשוט מפחדת.
ואני פשוט אעצור כי אני כבר בנקודת אל חזור, ואני צריכה לשטוף מעצמי, קצת כעס, קצת אכזבה ולקוות שאולי היום בערב איך שהוא אצליח למלא את המעט מקום שאני מקווה שיתפנה במשהו קצת יותר חיובי, כמו אהבה. ושלווה. שיחזיקו לכמה דקות ואולי בתקווה גם לכמה שעות, עד הנפילה הבאה. עד הסשן הצלפות הבא שאולי יחזיר מעט מעצמי לעצמי ולו לכמה רגעים קטנים. ובודדים. כי גם זה משהו. שכבר אין לי.
את עצמי לעצמי.