My Sanctuary

כחלק מהיותי אני,

אני לומדת לזהות דפוסים שהם לא שלי, אבל טבועים בי. 

אני מזהה את אבא שלי בי, דפוסים שטבועים עמוק בשורש. החוסר יכולת להכיל רגשות גדולים, שגדולים ממני. 

העובדה שהוא אף פעם לא לימד אותי איך גבר צריך לעמוד יציב כשאני מתרסקת. העובדה שאמא שלי מעולם לא הייתה שם, רק דמות חברית ולא מעבר לא תרמה לנושא. אני יצאתי פגומה בצלמו.

אדוני כבר שנים עובד על לתקן את זה,

לתקן את ההידלקויות המהירות של העצבים מצלילים קשים,

את המיזופוניה,

את הפוסט טראומה,

את החוסר יכולת להכיל בכי,

את החוסר יכולת לקבל מחמאות,

את הקושי המהותי בלהגיב בצורה מכילה כשצריך אמא ולא סערה. 

את הכאב בלראות אותי מתרסקת כשהילדים זקוקים לי יציבה,

את הפחד מהשד הזה, שטבעו בי עמוק, לשנוא, לכעוס, לא להכיל, לא לסלוח, אדוני כבר שנים מקלף אותו ממני. 

הגמילה, האחרונה, גרמה לשדים האלה לצוף,

הם נוכחים, אני לומדת לא לאפשר להם לנהל אותי אבל הם נוכחים,

הרעידות בגוף מהצרחות של שלושה ילדים אוטיסטים כי ככה הם מתקשרים,

הפעימות במוח מהרוטינות, מהשאלות שחוזרות על עצמן לא משנה כמה פעמים עניתי. 

השריפה והבעירה בחזה כשהם הופכים לסופות טורנדו, כי הם לא יכולים אחרת. כי הם צריכים שיכילו. ואין לי

אין לי את הידע, את המקום, את הניסיון להכיל,

מעולם לא למדתי את זה.

כבר שנים שאנחנו יחד, בהרבה רע ולא פחות טוב,

כבר שנים שהוא מלמד אותי שהטבע שלו, הוא לא הטבע שלי. 

אבל גדלתי ככה, בלי הידע איך להכיל רגש, בלי להיות מוכלת, בלי הכוח להתגבר על הקושי כי מעולם לא חישלו אותו בי. גדלתי ככה

עזובה,

בודדה,

בוגרת בעולם של ילדים,

ילדה בעולם של בוגרים,

אבל אנחנו לומדים,

ומפה אנחנו גדלים,

וההכלה תגיע,

והרעשים יקטנו,

והסופות שלי ילמדו לתעל את עצמם לחיוב,

אדוני,

תודה שאתה הכתף שלי,

העמוד היציב גם כשלך קשה,

הגב להישען עליו,

החזה להאזין לדופק כשאני צריכה שהמחשבות ישקטו,

כבר אמרתי לך כמה שאנחנו לא בקטע של DDLG,

אין יותר דאדי ממך.