היום הדום, הוא שולח לי בצהריים,
לוקח לי כמה דקות להבין ואני שואלת הדום?, לא הבנתי
היום הדום,
ואני לא מצליחה להבין, זאת שעת צהריים ואני בעבודה המוח שלי לא מפוקס,
היום אני אהיה הדום? אני שואלת. הוא מתחיל להתרגז, לחזור על זה? אמרתי גם אתמול.
היום הדום
__________________
אני יושבת בשמיכי שלי וכותבת, כמעט כל ערב אני מוצאת את עצמי בשמיכי בכתיבה נמרצת. הוא זורק לעברי כרית, אני מנחשת שאני מבינה לאן הוא חותר.
אדוני נכנס להתקלח,
הוא לא מדבר איתי, לא ניגש אליי, מנתק את המחשבות, הדופק מתחיל לעלות ואני מרגישה את זה מגיע.
"היום החורים שלך היו ריקים, פלאג. ולתקוע."
אני ניגשת להביא. מכינה את עצמי בליטופון של חומר ומכניסה את כולו בדחיפונת.
"לפני שאת יושבת תכיני לי תה" הוא מסמס ואני מבצעת.
"עוגיות?" אני שואלת.
"תמרים", ואני מכינה הכל על השולחן.
__________________
אני ממקמת את הברכיים על הכרית. מניחה אץ הראש בידיי המבט מושפל ישירות לחזי, מיישרת את הישבן ומוודאת שזו התנוחה.
מעכשיו, את לא זזה, את לא מדברת, והדופק שלי נעצר.
אני נושמת נשימות עמוקות מנסה להרגיע אץ הריגוש והדופק. יש תחושה מיוחדת שמרחפת סביבי, אני מרגישה הכל.
משבים קלים של תנודות סביבי, רגלי אדוני, ההכנות שלו למה שהוא בוחר לשתות ולאכול סביבי.
ברקע צלילי משחק כדורגל, ואני מקפידה להתרכז, בי, לא בו. לנשום עמוק, להרפות את השרירים, לא לזוז. הרגליים קצת מחליקות לי, אני נושמת ומקווה שזה לא יורגש, מנסה לקבע את השרירים במקומם.
נשימה נוספת, ואני פוכרת באצבעות שלי ומקווה לא לזוז. הזמן כמו עומד באוויר. אני לא כאן, לא שם, אני מתחילה להתנתק.
השרירים מתחילים לכאוב, הוא מזיז את רגליו ממני ומניח עליי דברים במקומן, אני מרגישה הקלה קטנה לכמה רגעים. הראש שלי ממלמל בשקט,
הדום
ואדוני מניח ומרים ומזיז, פעם רגליים עליי, פעם עוגיות. אני מקפידה לנשום עמוק. אני כבר לא פה, המוח שלי מרחף. הגוף כואב, הירכיים מתחילות לשרוף ואני
הדום
לא זזה, עושה מאמצים, מחשבה חולפת בי לבקש מאדוני לזוז, לשנות תנוחה ולהמשיך. אבל עכשיו אני
הדום
הדום לא מדבר, לא משנה תנוחה, לא זז.
הרכיים שורפות, מגע חם נוגע בגבי ואני נושמת, לא קופצת, לא נרתעת. הוא הניח עלי כוס תה. אני
הדום
ואדוני משתמש בי כראות עיניו, כרצונו. אני מרחפת, לא מרוכזת, נושמת נשימות עמוקות, נשמע שהמחצית כבר הגיעה, אני לא יודעת כמה זמן אני פה או לא פה. הזמן נעצר. הוא קצר, הוא ארוך, אני בריחוף.
הירכיים מתחילות לשרוף לי יותר והן רועדות מעצמן, אני נושמת עמוק ולא זזה. המחשבות שלי נמחקות. העיניים שלי נעוצות בשדיי הנחים על השמיכה ושקט סובב אותי.
הדום.
הדום.
הדום.
ויש שקט.
את יכולה לקום.
הדום.
עדיין שקט.
את יכולה לקום. הוא חוזר.
אני מתישרת במקומי, עדיין לא קמה, השרירים שלי מסרבים לזוז ממקומם.
כולי שורפת, אני מרחפת, מתמקמת בין רגליו ונושמת אותו.
אדוני מלטף אותי ולוחש בי את גאוותו.
אני מרחפת,
נוטפת,
מאושרת,
שקטה,
נינוחה,
גאה,
אני הדום.