לפני כ48 שעות חווינו משהו קשה מאוד. הייתה לי התמוטטות שכל עולמי קרס עליי, מספר לא מבוטל של דברים השתבשו, צעקתי עליו, דיברתי בצורה מאוד קשה, כתבתי ועניתי לו באחד המשפטים הלא סבירים לענות לא רק לאדוני אלא גם לבעלי, לבן הזוג שלי, "אל תדבר איתי ואל תפנה אליי עד ש..."
הוא נסוג, ואני סגרתי את עצמי פנימה. ניסיתי להיאחז במה שיכול להיות, אבל הדרך שבה ניסה להחזיר אותי לא הייתה מה שהייתי צריכה. הוא קרא לי חזרה ואני רק הייתי צריכה את החיבוק, האישרור הצורל העז בלדעת שאני בסדר. אבל זה לא עבד מספיק טוב, וכחלק מדינאמיקה ארוכת שנים כל בדסמיסט יודע שצרכים זה דבר משתנה, יש פעמים שאזדקק לאישרורים, ליטופים, כלבה טובה, אני גאה בך אל מול הפעמים שסטירה אחת תאפס אותי ותחזיר את נשימתי לקצב הנדרש.
עם זאת ולמרות בכאב והקושי לאחר האירוע אדוני ביקש במקום לשקוע בכאב לשים הכול בצד ולהתחיל את הלילה מחדש, עם התחלה נקייה. עם רצון להתחדשות, לראשונה בדינאמיקה שלנו הלכנו לדאנגן, והחוויה הייתה טובה סך הכל נהניתי. פגשתי פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, ייתכן שאף חלק מהפרצופים זיהו אותי למרות שעברתי טרנספורמציה עמוקה גם מבחינת מהות וגל מבחינת מראה, עבר עשור וחצי וכמעט ולא נשאר זכר ללונה. היום, אני אינדיגו.
ניסיתי לשמח את אדוני, ללכת אחריו, להשפיל מבטי, לשבת לרגליו, ללחוש לאוזנו, לבקש את פורקנו. כחלק מהניסיון שלי אף לקחתי אותו לחנות, ניסיתי לגרום לו להרגיש נוח ומצוייד, כי כשאני מרגישה מצויידת ובטוחה בכלים שלי אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי. אך יש לנו הכל מהכל בבית, מה הטעם לרכוש עוד שיכפולים של אותם אביזרים, אז הוא אמר שאין צורך, שיש לו מספיק: יד, חגורה ושרשרת מתכת. אמנם אני הזנב על ארבע אחריו, חלק מהזמן זחלתי, כרעתי על ברכיי ישבתי לבין רגליו ועם זאת הרגשתי את האחריות שלי כלפיו, את הרצון שלי לדאוג לו לגרום לו להרגיש בנוח ושלם עם הסיטואציה. כי אני האקסהיביציוניסטית מבינינו. בעודי שרועה בין רגליו, צופה בסשנים יפייפים של אנשים שחלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, כולל הפרפורמרים בבמות שוב נתקפתי בכמיהה שהוא יראה אותי, יראה את המאמץ שלי ויוכל להרגיש אותי נוכחת באמת. שינסתי את כתפיי ברכיי ומחשבותי, מתחתי את ידיי אחורה כשם שהן אזוקות מאחורי גבי. הלכתי מורמת מעם, כלבתו שלו, גבי זקוף, הרצועה שלי לידיו, הקולר החרוט עם שמו על צווארי ואני, גאה. או לפחות מנסה להרגיש שוב את הגאווה ואת תחושת השייכות שלו. מעורפלת מתחושת השייכות, מהמיינדפאק האולטימטיבי של להיות בחוץ בפומבי לראשונה לרגלי אדוני, חצי עירומה והעירום אינו מענייני התחננתי להצלפה. רק תכופף אותי ותחוש אותי, התחננתי לאדוני. אך נעניתי בסירוב שכן הרחבה המרכזית מרכזית לו מידיי והוא מעדיף שנרד למבוך.
כאן, בתוך כל הכאב, נוכחותה של הקרינה התחילה להרגיש לי ממשית. בתחילה היא הייתה חדה, כמעט מכרסמת מבפנים, כמו אור רעיל שמזכיר לי עד כמה אני פגיעה, עד כמה הכמיהה שלי אליו לא מקבלת מענה. הקרינה הרעילה סובבת אותי, לוחצת על כל העצבים הרגשיים שלי, מזכירה לי כל תחינה שלא נענתה, כל רגע שבו רציתי שהוא יראה אותי באמת.
ניסיתי לדחוק אותה הצידה, רקדתי, ישבתי מתחת לרגליו, ישבתי ביניהן, הוצגתי כרכוש, בין הבודדות ואולי באמת היחידה במועדון לרגלי אדונה קשורה ומוחזקת ברצועה, נשלטת, מעט נזופה אבל לא נשברת. הייתי יפה, הייתי מאושרת, קרנתי, שמחתי לפגוש אנשים, אבל הרגשתי באותה נשימה עצובה.
השעה 2 לפנות בוקר, מדרגה אחר מדרגה, המשכתי מובלת על ידו למחשכים אפלים, כוכים קטנים ומרובעים של פינות חשוכות כמו תאי שירותים קטנטנים ללא אסלות קיבלו את פנינו, המקום היה צפוף מדי, חם מידיי, ייתכן כי הזעתי מהאלכוהול שזרם בדמי, מההתרגשות או מחום האימיים שסרר שם. אך הבנתי כי קטן מדי בשבילי ובשביל אדוני, התמקמנו ליד המיטה, המזרון לא עניין אותנו כלל, אני פה לחטוף, לחטוף היטב ולהתאפס, אחזתיצבשלשלאות ממעלה הקיר, הגשתי את אחוריי ונשענתי על הקיר מולי כאשר המיטה מימיני. כל תנועה דרשה ריכוז מדויק, חלקן פגעו במקומות המדוייקים וגררו ממני אנחות לא שקטות, אני וואקלית יש שיאמרו. חלקן, פספסו מילימטר את המקומות הלא מומלצים אך בשל מגבלת המיקות התמקד אדוני רק בצד ימין שלי, בירך האחורית התחתונה. לקחתי וספגתי בגאווה את כל מה שהגיע אליי, המשכתי לחטוף כל פעם עם משהו אחר, יד, חגורה, שרשרת ברזל, אך הרגשתי שאני מאכזבת אותו. כל הצלפה הזיזה אותי ממקומי באי נוחות, כמו מצפה לשמוע את מילות הקסם, אני גאה בך, כלבה טובה, מצויינת, שיחזקו את שוריי ויהפכוני לחלק מהקיר כך שלא אוכל לזוז. אך אדוני ציין באיום, אם תמשיכי נעלה למעלה, או שתרצי למשיך פה? וההצלפות המשיכו, יבבתי, נאנקתי ושפשפתי את המקום החם, אבל כל מה שייחלתי לו, מילה אחת שתראה לי שאני עושה אותו גאה. המילים, המחמאות, החיזוקים, האישרורים אפילו הליטופון הקטן בראש של כלבה טובה, לא הגיעו, והאכזבה חנקה אותי מבפנים.
נחנקתי, התחננתי למשהו לשתות, הוא הציע את הרוק שלו, דבר שהייתי מקבלת בחירמון ואהבה בכל סיטואציה בה אני טובה, משמחת, מהווה גאווה, אבל פה, אני לא ראויה, אני לא יכולה לספוג את זה, לקבל את זה.
כשהכל נגמר, יצאנו חזרה לרכב, ציפיתי לאישור, למבט, למילים שיאמרו שהוא רואה את כל מה שהחזקתי, את המאמץ, את ההקרבה… אך הן לא הגיעו, והאכזבה התעצמה. הקרינה הפכה כבדת משקל, דחפה אותי פנימה, חונקת ומזכירה לי עד כמה אני תלויה בו עד כמה הוא האוויר שלי בחיים ומי אני מלבדו? מיהרתי לגרד את בגדי העולם ממני, להתעטף בפיגמה פרוותית וקטיפתית ולעצום עיניי באוטו, רגע לפני, ניסיתי לשלוף אישור לקבל נשיקה של גאווה, של כלבה טובה. אך דבר לא הגיע, מךבד מספר מילים שהרגישו ריקות ולא מלאות רגש כפי שאני רגילה לקבל מאדוני. עצמתי עיניים וישנתי כל הדרך הביתה.
אחר כך הגעתי לילדים, והבוקר עבד רגיל איתם, אך בתוך כל החיוך והטקסים הרגשתי את הפגיעות שלי, הכעסים הגיחו בין לבין, חוסר הסבלנות גירד את המגע העדין שהתאמצתי להמשיך לסחוב. כחלק מהנהלים והטקסים שלנו עליי לבצע בכל ערב ובכל בוקר טקס קבוע של כריעה על ברכיי והוקרה והודייה עליו שלקח אותי, שכולי שלו, מחשבותיי, רצונותיי וגופי. בעודי מבצעת הוא חיזק אותי בדרכו שלו נתן ליטוף קל והמשיך לסדר הבוקר. מעט אחרי לקח אותי לשירותים לשימוש של בוקר, זיין אותי מעל האסלה, מילה את פי בשרע והמשיך לארגן את הילדים לגנים. נותרתי ריקה, מצפה, כמהה, אבל המילים שחיכיתי להן לא הגיעו, והתחושה של חוסר המענה החריפה את הכמיהה, את התחינה הפנימית, את הכאב, רציתי שהוא יראה אותי, יראה את הסבל שלי, את ההקרבה שלי, את המאמץ שאני משקיעה. כעסתי. דרשתי שישאר לישון בבית ולקחתי את הילדים לבד לפיזורים בגנים, ביקשתי ממנו להישאר ולנוח, לעשות סדר בעצמו וברצונות שלו מולי, כתבתי לו את כולי ככה, חשופה, עירומה כשם משילה את עורי על מנת להיות אפילו חשופה יותר. כתבתי לו את כל התחושות שלי, את כל התחינה והכמיהה. הוא ענה את מה שהיה צריך, אמר שהוא יפיק מסקנות ויהיה טוב יותר כי הוא יודע שאני זקוקה לזה. אך האכזבה, הכאב, ההיעדר המילים נשארו בי, חרוטים בלב, התחננתי שישים הכל בצד, שנתאפס חזרה ונמחק הכל מהרגע שאסיים לעבוד ואחזור הביתה.
נכנסתי הביתה, בשקט, הבאתי לאדוני את הקפה שביקש. אדוני ישן והשלים את השעות הקשות שכמהנו להן, ליטפתי את גופו החם מהשינה בעותי כורעת על ברכיי בצמוד למיטה. אט אט התעורר אדוני, לחשתי לו שהבאתי לו קפה ושהגיע הזמן לקום. ושם. בעיניים המותשות החצי מתעוררות שוב ראיתי אותו, את אדוני שחזר אליי.
תודה אדוני על הזכות להיות שלך.