אנחנו כבר 15 שנים ביחסים עמוקים, של היכרות של התהוות, לקראת יום הנישואין העשירי שלנו החלטנו במשותף אדון וכלבתו, להעמיק חבלים ביחסים שלנו. הוחלט לכתוב את הפרוטוקול להפוך אותו מנפשי, לפיזי, ממרחף וקיים באוויר לנוכח, לחוזה כתוב בין אדון לכלבתו.
הטלטלה הרגשית שזה גרר איתה, הייתה מיוחדת במינה, כיוון שלא הייתה רק כשם רישום הפרוטוקול אלא התהוות של סיום הגמילה, ימים ארוכים ונמתחים, קשיים רבים וכואבים, הכלבה קרסה.
ראיתי את הסוף של היחסים האלה השבוע יותר מכמות הפעמים שראיתי אותם ממשיכים, ולא בשם אדוני, ולא כיוון שסיים אותם הוא. אלא כיוון שמחשבותי פלשו למחשבות ששתל בי אדוני, החושך האפיל על האור שהפיץ בי אדוני, הכאב היה מהותי ועמוק כשם שערפל כיסה את הירח.
במחשבות האלה, הייתה לונה, הילדה השחורה, הכבדה, הכואבת שאימץ אדוני לפני שנים. שמחק אדוני, שקילף מעורה את הכאב, את החושך, את האפלה והכניס בה את אינדיגו, את האור, רוח הלחימה, הרגש, המהות, הייחודיות. אך היא תמיד הייתה שם מאחורי הכל. מתחבאת ומחכה להתפרץ.
בחוזה זה אדוני, אני חותמת את מקומה בכלוב השחור, הנעול,
בחוזה זה אדוני, אני מתחייבת להעמיק את מחשבותיך בי ולא מחשבותיי שלי,
בחוזה זה אדוני, אני נישאת לך מחדש. לאחר עשור,
אנו נישאים שוב,
לא כזוג מאוהב, המקים משפחה,
אלא כאדון לשפחתו,
כבעלים לרכוש,
כמאלף לכלבתו,
הכללים, נועדו להנציח אותך בי גם במרחק,
המהות, תמיד תישאר אותה מהות,
אך החתימה, נחתמת בדם.
בדם שהוקז משנינו עד שבנינו את מה שקיים היום.
תודה לך אדוני שבכל נשימה שאני ויתרתי אתה נלחמת,
תודה לך אדוני שכל דמעה שאני הורדתי אתה אספת,
תודה לך אדוני שתמיד הרמת את השברים גם כשאתה נשברת ממני,
תודה לך אדוני, שלא ויתרת עליי, מעולם.
תודה אדוני,
על הזכות לקרוא לך אדוני,
על הזכות לשרת,
על הזכות להיות,
על הזכות להרגיש שייכת,
תודה לך אדוני,
רכושך.