לפעמים בא לי פשוט לקחת את כל הדברים להפנות את הגב וללכת. לא כי רע לי, אולי כי טוב לי וטבוע בי לחרב משהו כל כך טוב כשהוא מעמיק. ולמה זה ככה אני שואלת? בעצם למה אני שואלת כשאני תמיד יודעת את התשובה.
כי הדפוסים האלה טבועים בי. לברוח, לשכוח, לעשות ריסטרט.
אני רוצה לקחת את עצמי, להסתובב, להשאיר הכל מונח במקומו ולברוח, ללכת למקום חדש למרות החרדה שלי מהתחלות חדשות. החרדה שלי משגרה היא קשה יותר.
הפחד שלי מהצלחה הוא כבד יותר.
אני אדם מצליח, הישגי יש מי שאומר, אבל הפחד תמיד היה שם, זה התחיל בחוסר רצון להגיש את העבודות האחרונות בתואר הראשון. המשיך לעבודת גמר בתואר השני שישבה במשך כמעט חודש רק מחכה להגהה. ועכשיו זה ממשיך בעוד מליון תחומים.
אנשים לא מבינים כמה דפוסי ילדות הם משהו שנטבע, כמו חותמת על הנפש של אדם. לראות הורה אורז מזוודה כל שבועיים מתוך ריב, או טלוויזיה עפה ונשברת, או טלפון, מחשב נייד, דברים נזרקים ולא במטרה לפגוע אלא במטרה לשבור כדי לפרוק את התסכול. הדפוסים האלה נטבעים באדם, אלו דפוסי בריחה שקשה לשחרר.
אז אני רוצה לארוז מזוודה.
אבל אני לא ההורים שלי,
אני אני,
אני אתה,
אני שלך,
אני כעוסה,
לא עלייך, עליי, תמיד זה עליי, גם כשמישהו אחר טועה האשמה היא עליי. ולמה זה ככה אתה תוהה? כי טוב לי, ואני מפחדת שזה יישאר. זה תמיד היה ככה, שהיה לי טוב, כל כך טוב, ואני לא יודעת כמה אצליח להחזיק מעמד בטוב הזה.
לא כי אתה לא בסדר,
כי הטבע שלי, מפחד,
המוח מחפש אזהרות,
סכנות,
חששות,
אבל אין סיבה.
אם תשים לב אדוני, לאורך כל הזוגיות שלנו,
זה תמיד קרה,
תקופה מדהימה שחירבתי,
שמחה גדולה שציערתי,
שלווה נינוחה שהפרתי,
זה לא בגללך, ובאמת שאין לי שום עניין בזה,
אבל יש בי פחד,
והפחד הזה, המילים האלו, יכולים לצאת רק בכתיבה, רק בתהייה שאפרסם את הכתוב, שחור על גבי לבן, ואקווה שבתוך השקט שלי, בלי המילים, רק תבין, שאני לא רוצה לחרב.
אני מנסה, להיות אחרת.
אני לא אוכל לעולם לחזור על זה במילים שישמעו, שחלל החדר יכיר, כי אני אשבר.
יש דברים שרק לכתיבה יש מקום להכיל, כי ככה אני יכולה לדבר ולכתוב ולצעוק ולזעוק בלי חשש, בלי פחד שישמעו. כאן יש לי מקום.
להיות אני, לא מיוחדת, לא שונה, לא חולה, לא פגומה, רק אני, ישרה, כנה, מבינה.
רק בכתיבה אני מבינה ומכילה ומעכלת את הכל החוצה ואני תוהה עדיין למה אתה פה אדוני? כי אני רוצה לברוח, אבל אני לא באמת רוצה את זה, זה רק פחד. פחד שיהיה לי טוב. פחד מהמקום השקט שקיים רק בין רגלייך לצידי הספה. זה באמת פחד. קיומי. מהותי. אמיתי. מעצמי.
מלהסתכל לעצמי בעיניים ולראות את המעבר, את המעבר לבובה היפה, החמודה, הקשקשנית, השמחה, החברותית. את הפחד, האימה, מלהיות לבד, ועם זאת הניסיון לחרב את הביחד.
ואני רוצה להתנצל, אתה יודע שאני רוצה, רואים את זה עליי כשאני מתנצלת באמת ומכל הלב. אבל במילים זה לא יוצא לי. זה רץ במחשבות כל הזמן, לשבת לצידך, לחבק את הרגל, לעסות את הכתף, ללחוש סליחה. אבל אני מפחדת שזה יצטרך להפוך לשיחה ולא ייגמר בשתיקה מבינה.
ואולי בגלל זה אני לא מצליחה ויוצאות לי מילים אחרות, יותר רעות, יותר קשות, כי הן אולי אלייך אבל הן ממני אליי, הן לא פה לפגוע בך, אלא להסביר כמה אני כועסת. פגועה. עצובה. ממני, מעצמי, כי האכזבה העצמית, היא הכי קשה. אבל שוב.
אני לא יכולה.
לומר במילים, שישמעו,
אני רק יכולה לקוות,
שבכתיבה,
אתה תבין,
אתה תקבל,
אותי,
למרות שאני,
לא מקבלת אותי.