נעלמת ילדה, את מספרת כמה את חזקה מול גברים, איך את עם נשים? עדינות, רכות, חמות, מלטפות, כאלה שקוראות ורואות את הקליפה היפה שיצרת לעצמך, גור קטן ושביר.
את רק צריכה את האחת שתתפוס את הרעמה שלך, תוריד אותך על ברכייך ותקלף את ההתנגדות, שלב אחרי שלב, תשתמש בך, תשמיש את הרגש שמזמן כיבית אצלך.
את מבינה ילדה, אני רואה, אני רכה, אני עדינה, ואני לא צריכה הרבה כדי לראות אותך על ברכייך מולי, מזילה דמעה של הקלה, שאת כבר לא צריכה להחזיק את כולך איתנה. כי את גוש קטן ושביר של כלום. של בלילת סופה קטנה שלא משתווה אליי. אני מבינה למה נעלמת, לרגע קטן ראיתי אותך... זה קשה שרואים נכון?
התרגלתי לזה. אני מחבקת את המקום הזה בי. שיראו, שיקנאו ביכולת שלי להיות ספר פתוח, בפני כולם ובעיקר בפני אדוני והכי חשוב בפני עצמי.
את מבינה גוש ריק של כלום ושום דבר, אני לא ריקה כמוך, אני לא מפחדת, אני רואה, ואמנם אני רכה וניסית להתעלות עליי, אבל אין לך מקום מעליי, לאף אדם אין מקום מעליי מלבד אדוני כי אני חזקה יותר. אני רואה את מה שאת מחביאה מעצמך.
את מבינה ג'וק קטן, המוח המעוות שלך לא משתווה לשלי, אמנם אני לא סדיסטית במהותי, או שכן זה כבר לא שלי להחליט אני רק נהנית ממה שאני עושה. אני טובה בזה. כי אני רואה. כי אני מרגישה. כי אני נותנת לזה מקום אצלי ובגלל זה ג'וק קטן אני טובה יותר וקל לי להרכין לך את הראש בלי מילים. אני רק צריכה לעמוד מולך. זה יספיק.
לכן גוש קטן של כלום,
אדוני גם לא משחרר את התכשיט שלו לכל אחת.
הוא יודע שיש בה אש מתלקחת שעשויה לשרוף את מי שתיגע בה. או לעטוף להכיל ולהרים.
זה תלוי איפה נגעת בי, ואני חושבת שלא הצלחת לגעת במקום הנכון ...
זה כל כך יפה שההבדל בינינו זה שאין לך יכולות רגשיות להיות מעורבת בדבר כל כך עמוק כמו התמסרות ואצלי, הרגש שאת מפחדת ממנו כל כך הוא מה שיוריד אותך לרגליי. המבט שלי מספיק.