אולי ניפגש לקפה? אני ואת?
נשב אחת מול השניה כל אחת בעיסוק שלה,
אני אעבוד במחשב כמו שאני עובדת כבר שבועות,
את תשבי בנייד או במחשב, או מידי פעם תקשקשי איתי,
אולי נאכל בוקר ונשתה כוס קפה רותחת מה שאני לא מצליחה כשהגורים איתי,
ואת תסבלי ותחייכי בשקט כי בין לבין אשחק ברטט שפועם בך,
אולי אפסיק לרגע ואשלח אותך לעשות בדיקה שם בשירותים,
אולי אמשיך ואגביר את העוצמה למקסימום כשאני מבקשת ממך להזמין לי את הקפה שלי מול המלצר או המלצרית,
אני אוהבת אותו חלש, עם הרבה קצף, ככה אני שותה יותר קפה ופחות קפאין ומצליחה לתפקד,
אפשר גם ליד סודה עם לימון וקרח, בלואו-בול, לא כוס גבוהה כזאת של בתי קפה,
אבל תמזגי לי, כי אני במחשב, כותבת, ואת מולי, נוכחת, שאניח את הרגל מעבר לשולחן,
או אדרוך ואסובב כשאני עם מגף של חורף ואת עם הנעל הדקיקה ביותר שיכולת למצוא, כדי להרגיש את הרגל שלי,
אולי אוריד את הנעל ותחת השולחן תלטפי תוך כדי שהרטט מזמזם לך באוזניים,
אבל זה יהיה נחמד,
אני אכתוב,
ואת תשבי,
מולי,
איתי,
שלא ארגיש לבד...
אני לא אוהבת לבד...
אבל אני אוהבת לשבת לכתוב בבתי קפה כשהחיים ממשיכים סביבי ואני משחזרת טראומות לתוך מילים יפות, שחורות על גבי מסך לבן,
מתקדמת הערה צהובה אחת אחרי השניה,
הדגשה ורודה אחת אחרי השניה,
וככה יירקם לו הספר שלי,
שאת תחת רגליי,
כשארגיש שזה כבר יותר מידיי, והמוח לא יכול לעבד עוד טראומה, כשסיימתי לכתוב, אשאיר לך חצי שעה,
לגמור כשיד אחת שלי חופרת בך בשירותים והשנייה כרוכה סביב הצוואר שלך, או הפה,
או שאסתום לך אותו עם התחתונים הרטובות שלך אחרי שזיינתי אותך ואפילו אותי איתן סתם כדי שייספג עוד קצת טעם.
את רוצה להרגיש מושפלת יותר תחת ידיי? אין לי בעיה. נספוג היטב את התחתונים, בזהב שלנו, נתקע אותם בפה שלך. ותוך כדי שאת עומדת ומחניקה נשימה, אוכל אותך, אחפור את המיצים שעוד נשארו בך עם יד אחת כשהשניה נעוצה בירך או בתחת הלבן שלך, ותגמרי,
כן כן, ככה חזק, תגמרי,
עלובה,
מסכנה,
משומשת,
בשירותים,
כשאני מחליטה מתי לעצור.